לא לציפור

תמיד הייתי וסביר שגם אהיה (כל עוד אהיה) מלא חמלה כלפי הסובבים אותי
בין אם הם קרובים או זרים לי. כזה שתמיד יודע להיות בצד השני גם כשלכאורה
זה נראה בלתי הגיוני להיות שם ברגעי אמת. כל כך מלא חמלה ורגישות עוד מילדות
כשאני והדלאי למה מה קרענו את אלכסנדריה. מכריי יודעים שאני שוטף פנים בבוקר
עם חמלה ומצחצח שיניים במברשת חמלתית ועבת סיבים (זוזו. אני אמצה את זה
עד תום), מורח טוסטים בחמלת שום בלבד ושר מול המראה את "פה בארץ חמלת אבות".
איך שהוא, הססמוגרף האישי שלי כמעט שלא טועה ויודע לזהות מבעוד מועד כל
נקודת שבר או שברון לב המתעצמים לצוף ולגלוש אצל האחר.
אנשי שלומי מכירים היטב את המנטרה שלי על כך, שעל כל אחד ואחת מאיתנו
מוטלת האחריות האישית וכבדת המשקל של טיפוח אותו ילד בן ארבע (להלן, אנחנו)
אשר ילך איתנו כמו צל לכל מקום בו נהיה ויתלווה ברקע לכל מחשבה שתעלה גם כאשר
נגיע לגבורות ושאסור לנו בתכלית האיסור להשאירו מוזנח וללא טיפול.
הורים המתעמרים בילדיהם מוכרחים להקרא לסדר ולקבל קורס להורות מונעת על
תפקודם החשוב והמכריע בהתפתחותו של הילד.

היום נפל האסימון: אני וואחד סנדלר.
זה לא שלא ידעתי שאני יחף כבר שנים ומתעלל בעצמי על כל דבר שרק אפשר
וקשוב לכל העולם ואשתו למעט לעצמי אבל איך שהוא זה היה תמיד ברמת הידיעה
אך לא בהכרה.
צו הרחקה מעצמי לפני שנים יכול היה למנוע הרבה מאד מפחי נפש אבל זה
שייך לעבר. היום פשוט התלוננתי במשטרה על הורותי הקלוקלת, והפוסט הזה נועד
לא רק כדי לשמוע את עצמי בתוכו אלא גם את הגלין גלאן של האסימון אשר עושה
דרכו מהראש אל הבטן בשעות אלה ממש ובמטרה ברורה להשאר שם.


(HERE WE ARE IN THE CENTER OF TOWN (LOOK