לא לציפור

ששי, 18:55, גדוד נערים ונערות לובשי חאקי והורמונים מצטופף לו לפני
רח' חבקוק, גדוד של עניבות ירוקות, רובו גם ידריך בעתיד,
כיסים קדמיים מציצים מתוך מכנסי חאקי גזורים,
חצ'קונים ועור שמן בוהקים מול שאריות האור שנותר בשמים,
מגאפון בפי עניבה ירוקה עם פס לבן הקוראת שלא לרדת מהמדרכה,
חלתניק של עניבה אפורה ופס לבן הולך בראש כיאה לילד גבר גבר,

כל אלה הם רק הכנה לכך שמעט זמן לאחר מכן אשמע ברדיו ובשעה
הכל כך נצחית בעינוגה את "אגדת דשא" שיתחבר לי באופן מושלם אל קבוצת
לובשי החאקי שראיתי רק דקותיים לפני. השיר שטובים מסאביי וסאביות
ארצנו המסתשנים בכרמים רגע לפני הבציר גדלו עליו. שיר שמהחלק הזה:


וכשאני מקיץ אין איש בדשא
וקצת קריר וקצת רטוב מטל.
ולהפתעתי אני רואה ש-
אותו צרור תלתלים עלי מוטל.

ומתוכו אלי שוחקות עיניים
ומתוכו אלי מבהיק צוואר
אני שואל: "הי, מה העניניים?"
היא בחיוך עונה לי: "שום דבר."

שואל: "גם את ישנת?" - עונה: "לאו דוקא"
ותשובתה אותי קצת מביכה.
שואל: "אז מה בעצם את עושה כאן?"
שפתיה לוחשות: "אני איתך."[/i]

גורם לליבי להמריא מחדש אל ניחוחות נעוריי שופעי האהבה והחרדה
ולהריח שוב את אותו עשב מתיימר לדשא המתערבב לו בניחוחה הידידותי
כל כך של זיעה נשית המסוגלת להשאר נעימה רק אצל בנות מסוימות בלבד
בעלות שמות משפחה כגון "הנגבי" או "אדמתי".