לא לציפור

אולי כי אני עובד תקופה משמעותית בחיי שעושה לי חתיכת
ריפרש במוח ואולי כי אני בגיל הבר מצוה של שנות הארבעים לחיי
ואולי, כמובן, לא היו הדברים מעולם.
איך שאני לא מסתכל על זה (בכלל, על זה. כל דבר שמתאים ל"על זה")
קשה לי להיות חלק מ"זה". אני מרגיש מרוחק מדי מכל הויה שהיתה
חלק ממני. מתחיל להאמין שבכל רגע נתון יושיטו לי סולם מפתח החללית
ויקחו אותי חזרה הביתה אל הכובב שממו באתי וחייזר מזוקן עם מקטרת
יאמר לי בקול חם ומלא הכלה ואהבה:

"בוא. זה בסדר. סיימת את מלאכתך כאן ואנחנו נשלח אותך לשיקום.
עשית את כל שידעת והבנת כנכון וחכם. ראיתי את כאבך גם כאשר נתקלת
בקירות אטומים. זה בהחלט לא היה דבר קל עבורך וראו את זה עליך.
אתה צריך להבין שאין דרך כלשהי בה אתה יכול לשאת אותם על גבך גם
אם אינך מבני מינם. הם ימשיכו להחריב כאן את עצמם בין אם במודע או שלא
ואין שום דבר שאתה יכול עוד לעשות בעניין. נגעת בכל כך הרבה אנשים
והם תמיד יזכרו לך את זה גם אם יבחרו את הדרך ההפוכה להם.
בוא. אינגריד מחכה לך עם קפה חם ועוגת השקדים שאתה כל כך אוהב.
אם תקשיב טוב תוכל אפילו לשמוע אותה מחייכת לקראתך. הנה אני תומך
בך מהכתף. אתה יכול לשחרר ולהרגע. אני רק איתך ואין לך מושג עד כמה
אני אוהב אותך."