לא לציפור

ולא בגלל שלא הלכתי לראות את ההופעה בפארק או בנסיון לאזן את מפח
הנפש הקטן שבא בעקבות כך ולא בגלל שזה לא סוחף ומדמיע אותי לראות מופע
שלו מלפני שלוש שנים בערוץ 24 ולהבחין בגברים בני חמישים ומעלה מייבבים
את עצמם לדעת כשבתוכם פזורים להם מייקל דאגלס, ג'ק ניקולסון וג'ון קיוזאק
(האח) מפזזים ורוגשים ולא בגלל שאין זה מרגש אותי לראות את דור ההמשך
העשרה ספרתי מכיר כל שיר ושיר בע"פ ולהבין שלמרות הקבצ'יות המלודית שלו,
פול מקרטני שבין השנים 60 - 70 כושף ע"י אצבע אלוהית אשר פתחה את
צוהרה לפרק זמן מסוים והאירה אותו ביצירה שהיא נוק אאוט אחר נוק אאוט
אחר נוק אאוט של קסם חסר זמן. מן "עטור מצחכים" אינסופיים.

ממש לא בגלל כל אלה אני סבור ש"פול מקרטני מת" כבר שנים וגם ההתנהלות שלו
על הבמה חסרת ניצוץ ומכנית ולא בגלל הגיל חלילה. פול מקרטני תמיד היה
זקן גם כשהיה צעיר אבל אז לא היתה לו ברירה כי הוא היה צעיר. הוא נראה עצוב
(או שאני סתם משליך). המופע שלו, בין אם כאן או בכל מקום אחר בעולם הוא העלאה
מעולה באוב של תקופה ונעורים של כולנו. של משהו שנראה כל כך אפשרי פתאם ומשום
כך גם מאד מרגש.

פול מקרטני, הביטלס, הם למעשה הגשש החיוור של העולם. אי אפשר שלא להתגעגע
אליהם ולמה שהכילו בתוכם.