לא לציפור

בכל פעם שצפיתי בסשן פומבי בדאנג'ן או במסיבות בין אם זה מהצד של החתן
או מהצד של הכלה טענתי שההתרחשות המעניינת יותר היא דווקא בקהל. מופעי
הראווה בלטו בדרך כלל בטכניותם המשמימה. משהו כמו:

- הרייני צובט את פטמותיה ימינה שמאלה והלאה וכאן...

- הרייני מניפה את שוט הזנבות בתנועות סבוביות ומעגליות (במסורת "זאת כפרתי...")
ומנחיתה אותו בחן אל לב ליבו של האזור השפוי הבטוח והמוסכם בעוד שערי המתבדר מונח
באלגנטיות על כתפי השמאלית...


בעוד המסשן/ת על הבמה מפליא בי פיהוקי, עוברת המצלמה שלי על פני הצופים ועל
ארשת פניהם החתומה ברצינותם, ומזהה דבר המנוגד לחלוטין להנאה או גרוי המתבקשים
מעצם המעמד. מה שאני מזהה בדרך כלל זה את המבט הסטודנטיאלי המשלב בתוכו גם
את מבט המבקר. האם המסשן סישן כראוי או לא סישן כראוי? האם השעווה שטופטפה מהווה
הוכחה שיש חיים על המאדים? כן? לא? האם כדאי להמשיך ולחקור או להזמין משקה נוסף
מהבאר ולהתמנגל עם חברים אחרים?

למה אני אומר את זה...כי בששי האחרון מצלמת הרחף עלתה מעלה בעודי לא מוכן והתפקסה
לרגע קט עלי ושם זיהיתי את עצמי עושה בדיוק את אותו הדבר.

בקיצור,גם אני קלישאה.