לא לציפור

נתקלתי, בין זמן מסך ריק אחד למשנהו, באיזה שהוא נושא לדיון אגבי והוא
מה יהיו שירי המלחמה הנוכחית. הטענה שהשירים יסתכמו ברמה שבין
"נסראלה נקרע אותך אינשאללה"(או משהו כזה) לבין "סאדאם יא מטומטם
בום בום בום" נסמכת על כך שיוצרים מוכשרים כגון אהוד מנור ונעמי שמר
החזירו ציוד ולא כותבים עוד (טעמם עימם).
לעניות דעתי הקובעת יש בהחלט משקל להעדרם של הנ"ל ושכמותם אבל לא
רק. שירים כגון "אנחנו שנינו מאותו הכפר" או מה אברכים לדורותיהם נצרבו
בתוכנו משום שהם נכתבו ממקום אמיתי ותמים במובן הטוב של המילה.
למעשה, שירי המלחמה "ההם" נכתבו כי ברובם הגדול הם היו שירים שלא
שאלו שאלות. הם ידעו את מקומם בכל רגע נתון.

המהפך בשירי מלחמה הדרוכים בקנה אך מחוסרי בית וכתובת החל למעשה
דווקא במלחמה הנוראה מכל ב-73. התקליט, "המלחמה האחרונה" היה תקליט
מגויס להרמת המורל הלאומי והצבאי כאחד. ("לו יהי" מתוך התקליט היה יציאה
טובה בעיקר כי זאת היתה נעמי שמר והמגע שלה אבל בזה זה נגמר).

עד 73 והטראומה שבעקבותיה היינו דוד מול גולית במסגרת ה"מעטים מול רבים".
מ-82 אנחנו גולית לכל דבר. לפעמים צודק ולפעמים פחות אבל עדיין גולית. גולית
לא מזמין שיכתבו עבורו שירים אמיתיים כמו לדוד של פעם. גולית הוא סוג של נער
בר מצוה עם קול מתחלף שכל מה שבא לך זה לראות אותו גדל כבר ומתייצב לדבר
מה ברור יותר לעצמו ולסביבתו ועם חן וקסם שבלתי ניתן לעמוד מולם. כשזה יקרה
אני מאמין שכל ה"איננם" יחזרו ויכתבו את עצמם מחדש.