לא לציפור

או שאני אעשה זאת לפנייך.

אתמול צפיתי בראיון של דניאל בן סימון את ס. יזהר ואני כל כך "מתגעגע".
בראיון הוא צריך היה להיות כבר בן 89 לדעתי ותענוג היה לקלוט את החכמה
הבהירות והחמלה שיושבות אצל אדם בגילו שמתעתד להחזיר ציוד בקרוב.
ברור לי שזה לא רק הוא ויש עוד יפי בלורית מיתיים שמסתובבים ביננו ושגם הם
או טו טו (כנראה אחרי חדשות חצות) יפרדו מאיתנו לשלום אבל כל ה"איננם"
החשובים שמתרבים כאן בשנים האחרונות מעצימים את עליבותה ורדידותה של
המדינה והחברה הישראלית. חברה ששכחה מזמן איך לעשות מה ואיבדה את
מה שלא תמיד היה בטוח שישנו אבל לפחות היתה "הבטחה" כלשהי שקיים בה.
חברה השבויה עדיין בקונספט המלחמה ומכורה לו.
(אגב, ברור לי שאיש אינו רוצה מלחמה באמת אבל זה בדיוק כמו שאף אלכוהוליסט
או נרקומן אינו רוצה להיות כזה. זאת הסיבה שהיא נקראת התמכרות).
חברה שאבדה את שפתה ולכאורה "עיבדה" אותה בקטע כזה כאילו וואלה?
חברה שהפסיקה להבדיל בין עיקר לטפל ולא ברור אם אי פעם עשתה זאת. יתכן
וזה המנהיגים שלה שהפסיקו להבחין (ואם כך אז עם החברה - סליחה).
חברה שאנשי הרוח שלה וגבורי תרבותה הם בין הרב עובדיה למאיה בוסקילה
בואכה נינט טייב. חברה, שאנשים כמו חיים גורי מוזמנים לראיון רק כאשר הם
מדברים על ס. יזהר שנפטר ונזכרים לחשב את קיצם לאחור.

נכון שתמיד יהיו אנשים יפים ועשיריי תרבות וחכמה שיצרו דברים חדשים ונכון
שיש בי גם את אותו צד נוסטלגי לימים מסוימים או לימים שנדמה היה לי שהם
ראויים להקרא "מסוימים" ונכון שאנחנו חיים בעידן טכנולוגי מפותח שמקל עלינו
את החיים (בין לבין כאשר הוא אינו מסבכם) ואנשים טובים נמצאים לא רק באמצע
הדרך אלא גם בשוליים. הכל נכון. הדבר היחיד שמציק לי הוא ההכרה שכל אותם
חלופות אנושיות מרתקות כבר אינן מאפיינות את החברה הישראלית והן יותר
ברמה של מובלעות.