לא לציפור

אתמול בלילה, בשוכבי לישון ובין ספירת כבשים אחת למשניה, עלה בי
אותו הרהור אקזיסטנציאליסטי ישן (זה נשמע יפה וחכם להתשמש במושג הזה
כי זה עושה "קולות" כאילו יש לי מושג על מה אני מדבר) בנוגע למי אני מה אני
למה אני וכמה אני. בדומה ל"מופע של טרומן" היו תקופות בילדות שזה מה
שהעסיק אותי. המחשבה שמא אימי ואבי, למשל, אינם באמת הורי אלא שחקנים
שקיימים רק כדי למלא את עולמי, רווחה במוחי ברגעי שעמום ובהיה בטלה. כמובן
שכמותם - כל שאר האנשים בחיי. מה קורה ברגע שאני מפנה את גבי אליהם: האם
הם שם עדיין ? הקיר שמאחורי ממשיך לעמוד כשאני לא מסתכל עליו ? מה לגבי האוטובוס
שפנה ימינה עם נוסעיו ונעלם משדה ראיתי ? מה קורה איתו אחרי ?
הרי איך זה יתכן שכולנו חווים וחשים את חיינו 24 שעות ביממה באופן האישי ביותר
ואף אחד מהסובבים אותנו אינו שותף במדויק לחויה הזאת כמונו ?

אז נכון שהיום אין לי תשובות חדשות בעניין וכשאני מדבר עם אנשים אני לא משחק
איתם ב"אחת שתיים שלוש דג מלוח..." מנסה לתפוס אותם על חם ולהוכיח שהם אינם
אמיתיים משום שזאת תהיה סלילת דרכי לאשפוז בגהה. אני פשוט יוצא מנקודת הנחה
שהחויה האישית שלי היא אחת ויש עוד מילייארדיי חויות אישיות אך שונות אחת מהשניה
ששואלות כנראה את אותה שאלה קיומית כל הזמן.

מה שהתחזקה אצלי אתמול היתה התודעה. הידיעה שהמחשבות שלי והסרט אותו אני חי
וחווה 24 שעות אינו שייך באמת למציאות ושהוא כלל אינו קיים חוץ מאשר בראשי. כל העניין
הוא לאיזה אולם קולנוע בחרתי להכנס ומה בקשתי לראות. הכייף הגדול מתוך כך הוא
ההכרה בחופש ובאינספור האפשרויות שיש בידי ליצור כל סרט שארצה לצפות בו מאחר
ואני בין כה וכה אהיה היחיד שיצפה בו.

(וחכו עם הטלפון לגהה. זה עוד לא הזמן).