הסתובבתי היום בעזריאלי כדי לחפש נעליים עבורי. מן קטע כזה של כוסיות. לא מצאתי
עדיין משהו שיתאים לי באמת (זה לא היה המשפט שאני אומר תמיד בהקשר של זוגיות?
לא חשוב). הנעליים אינן העניין כאן. רציתי לדבר על השרות.
בזמנו, כשהתענגתי על כל המוכרים הניויורקים של ה-GAP ודומיו ועל איך הם נמצאים
עבורך ולא משנה מה עבר עליהם באותו יום, אמרו לי תמיד (כנענים בעיקר) שהם צבועים
והחיוכים שלהם מזויפים והם באופן אישי היו מעדיפים את ה"אותנטיות" הישראלית.
תשמעו, זה לא שאני מתגעגע לשנות השבעים נטולות המזגן במשביר לצרכן של אלנבי
(אללה ירחמו) בהן יכולתי למצוא את עצמי מטלטל בין רגינה לאולגה הזבניות קשות
היום שנתנו לי תמיד תחושה שאני הפרעה עבורן, ואני בהחלט יודע להעריך את ההתקדמות
הגדולה שנעשתה כאן בארץ בכל מה שקשור לשרות. מענה אנושי כגון "צהריים טובים האמפרי
ותודה שהתקשרת אלינו. איך אני יכולה לעזור לך?" תמיד יהיה עדיף עבורי מאשר: "כן...?!".
אלא שכמו הרבה מאד דברים אחרים בארץ, אנחנו הישראלים גסים יותר אפילו ברצון
שלנו להיות הכי בסדר. שם הנטיה שלנו להגזמה מתחילה לצוף.
הרעיון בלהיות מוכר ולתת שרות טוב ולא משנה באיזה בית עסק הוא לסמוך על הלקוח שהוא
מספיק גדול ויפנה אליך לכשיזדקק לך. זה לא אומר שאמירת שלום או חיוך וקשר עין עם
הלקוח הם פסולים או לא חשובים רק שבינם לבין התנפלות רבתית עליו ע"י עלם ועלמה
חלביים ב"איך אפשר לעזור לך?" עוד בטרם נכנסתי אליהם יש הבדל חשוב והוא נקרא: הצקה/הטרדה.
תנו לו צ'אנס ללקוח (גם לשלום אבל בשיחה אחרת) שהוא יתבונן, ימשש, יעכל ואם יהיה זקוק
לדבר מה הוא כבר יפנה אליכם לבד. אל תתנו לו להרגיש אשם על שדחה אתכם.
לפני 18 שנים. 12 באוקטובר 2006 בשעה 19:56
