לא לציפור

היום, בעודי תקוע בפקק בשיאו של גשר בית מעריב, חשתי תחושה מעורבת שבין
אקרופוביה לורטיגו. שני מושגים שלא ממש נזקקתי לשימושם כרגע למעט העובדה
שלראשון ישנה סיומת של פוביה (דבר שבאופן מוזר גורם לי לתחושה ביתית נינוחה),
והשני כי הוא הסרט הכי רומנטי של היצ'קוק שאותו אני מאד אוהב.
אבל ממש לא לשם כך התכנסתי. מה שרציתי לומר כאן הוא שבעודי על הגשר התבוננתי
רגע כלפי מעלה השמיימה והמערכת האסוציאטיבית שלי מיד ניגנה בראשי את השורה:

"האנשים בריאים אבל השמש כאן חולה" של יונתן גפן מתוך "יונתן, סע הביתה".
(טוב, נו....תגמרו לשיר לכם את זה בראש. אני אחכה...).



להמשיך? או קיי.


בזמנו, כשהשיר היה להיט (ומתי הוא לא) השורה הזאת היתה הכי נכונה עבורי ועבור
רב הישראלים. ארה"ב הברית הגדולה של אמריקה היתה ארה"ב הברית הגדולה של אמריקה
מעצם היותה ארה"ב הברית הגדולה של אמריקה אבל לישראלים זה לא יכול היה להספיק.
משהו באויר, באוירה שם, בצבע, לא יכול היה לתת את הקסם והניחוח של להיות ישראלי עד
אותו זמן. אנשים ב"אמריקה" יודעים אולי לשאת את גופם באופן מכובד וראוי אבל כלום לא
ישתווה לאותה גרירת רגליים מיוזעת ונעולת כפכפים מן החוף בחזרה הביתה, למשל.

השמש כאן היתה אולי "בריאה" בזמנו ונראנו אולי מרושלים ומסמורטטים אך יפים וחיוניים
יותר. כך זה נראה גם לי במדי חאקי מדיפיי ניחוחות נעורים של כתובות אש בדיוק כשעסיס
אביטיחים הכתים את לובן חולצתה של אריאלה, אהבתי הראשונה.

השיר המשיך להתנגן בראשי עד שהתאדה לו כדרך כל בשר ושיר.
כמובן שכהרגלי אמרתי לעצמי עד כמה היינו נאיבים אז, ועד כמה אנחנו נראים כאן היום
חולים, ועד כמה "הזדקנו" מנטלית כחברה ועד כמה מילות השיר נשמעות היום הזויות כאילו איש
ימין כתב אותן אבל גם זה לא העניין לשמו התכנסתי כאן הערב. מה שליווה אותי הוא
דווקא ה"....סע הביתה". הבחנתי עד כמה אני נמצא בתקופה בה אני כבר מת "לנסוע הביתה"
חזרה אבל בגלל אמניזיה ממושכת אני לא מוצא את הדרך אל ביתי. אל מי שאני. אל מי
שהייתי. אל מה שמיועד עבורי. אל מה שאני באמת רוצה.

החלק האופטימי בכל העניין הוא שאילולא הייתי קרוב אל ביתי כמו שאני עכשיו, לא הייתי
מתעסק עם השורה הזאת.