...."בוא, נשקיני נא..."
אני תמיד שם. נושק למישהי,
נושק ללחייה, נושק לרגליה,
מניח ששאיפותיי נושקות לשאיפותיה (כי אין כמו קולנוע טוב).
משמיע תמיד את הקולות הנכונים,
מביע את אותן הבעות "אגביות" שמוכרות את הצ'ארם הרגיל והבלתי אמצעי
שלי לכאורה מתוך המרתף השוטף (לא היקר שהתישן בחביות עץ אלון צרפתי
למעלה מ-12 שנה ושמופיע רק בפני הקרובים באמת).
משכתב את מילותיי אלו בכדי להמשיך ולמכור את אותו מותג יחודי ורק כדי
לשמור על שמה הטוב של התוית. מבין שאין לי דבר מה חשוב לומר
כרגע באמת. מודע לכך שהבלוג הנוכחי אינו יותר מגראפומניה נטו ומקוניאק טוב
שמלווה אותי בשעה האחרונה על רקע שירי קריסמס טובים של רוזמרי קלוני (הדודה של)
ולמרות שאין הכרח אמיתי לפרסמו, עושה זאת בכל זאת ולו רק כדי להנציח את הבנאליות
העצמית שלי וביננו, גם המתחכמת משהו.
(אבל נחת איתי בסה"כ. 😡 )
לפני 17 שנים. 13 בדצמבר 2006 בשעה 21:58
