בעודי מדפדף את אחד המדפים העליונים שבספרית הוידאו כדי לבחור עוד
איזה סרט חשוב או שלפחות ראוי לדפדוף כלשהו, אני שומע לפתע "סליחה?"
מעומעמת ונערית שבוקעת היכן שהוא מסביבי ומגלה למותני השמאלית רעמת
תלתלים בהירה החבושה לראש זעיר שאינו אחר מאשר הבעלים הרשמיים של
זוג עיניים כחולות המביטות אלי מלמטה ושל פה המתאמץ להסתיר את ביישנתו והעדר
בטחונו העצמי על מנת לשמר את חזות הילד הבוגר לכל דבר וענין, שעבורו, לשוטט
לבדו בספריה ולבחור לעצמו סרט הוא עניין של מה בכך.
"אתה יודע אולי איפה אני יכול למצוא סרטים של דני דה ויטו?" המשיכו הפנים בני העשר
לשאול אותי בהבעה של רצינות המתעתדת להיות גברית ביום מן הימים, ואני, ששאיפתי
היחידה היתה למצוא את מבוקשי במהרה ולחמוק מתוך הקלסטרופוביה האנושית ומלאת
החשיבות העצמית של צהריי ששי תל אביביים ישירות אל ביתי, מצאתי את עצמי נרגש לרגע
ממנו ומתמסר אליו.
השבתי לו כי אין לי מושג היכן נמצאת "מחלקת דני דה ויטו" אבל אני זוכר שראיתי איזה
סרט חדש כנראה בהשתתפותו על אחד המדפים ומיד אצתי רצתי לאסוף זאת עבורו.
מסרתי לו את הסרט והוא הודה לי בפנים רציניות (שהסתירו לדעתי משפט כלשהו בסגנון
של "תודה אבל לא תודה") והמשכתי לענייני.
כעבור כמה דקות בבואי לצאת מהספריה, נפגשנו שוב ולשאלתי האם הסתדר הנהן
לחיוב ובחיוך (מתאים לי לכתוב כאן "חיוך האופייני כל כך לו" כאילו היתה זאת הכרות
מרובת שנים ביננו) שהמיס את ליבי.
מובן לי כבר כתמיד שהילד הזה הוא אני. ברור היה לי גם ברגע שעזבתי עסוקיי ונגשתי
לעזרתו שהיה זה למעשה לא אחר מאשר נסיון הצלה ותיקון של תחושות ורגעי ילדות
מסוימים בחיי. לעזור ולמצוא סרט של דני דב ויטו לרעמת התלתלים הליאור שליינית
הזאת (שבאורח פלא ביקר גם הוא שם היום) היתה למעשה אמירה מוצפנת שלי אליו.
משהו כמו: "הי, ילד. אתה לא לבד. אני איתך ואני נשאר איתך ככל שתזדקק לי ואני
אוהב אותך".
האוטומט הזה שקופץ לי מדי פעם כשאני נתקל בילדים מסוגו "ללא ליווי מבוגר"אינו
מעיד באמת על מהלך ילדותי אלא על דרך ופרשנות שאני נתתי לה כילד אבל ההכרה
בכך לא תשנה את התמונה שכך היא גם תמיד תופיע לי (לפחות במיידיות שלה).
אולי פשוט אני רוצה אחד כזה. לא כלב...לא חתול (האפטשיייי), אלא פשוט ילד שאוכל
להתעמת איתו ולהגיד לו: "מותק, אל תנסה לסחוט אותי רגשית. אני כבר יודע שאתה
ואני נפרדים".
(אני מאחר במחזור כבר שבוע...אולי זה כבר כאן?)
לפני 17 שנים. 22 בדצמבר 2006 בשעה 17:17