לא לציפור

את חייו ניהל לפי פסי קול שנכתבו עבורו ועבורו בלבד גם אם בפועל לא שמע אותם
מעולם מתנגנים כלל וכלל. הוא רק ידע את קיומם בתודעתו והם את קיומו תוך כדי
שמירה הדדית זה על שלומו של השני שכן, היו הם נטולי קיום עצמאי ללא תלותם
ההדדית. הוא לא ידע לחיות אחרת או לחוש בדרך שונה מזאת שחש כל חייו.
כשכאב - הפך עצמו למסור חשמלי המפלח את בטנו הרכה וסביבתו המזדהה.
כשאהב - כתב סימפוניות רגשיות שיכלו להציף את בטהובן בהשראה. לעיתים נדמה
היה כי יצר לעצמו את המנגינה שמעולם לא נשמעה ומסביבה ולתוכה החל לצקת תוכן
קיומי כלשהו אל תוך חייו ולבנות תסריט שברוב המקרים נועד להצדיק את אותו לחן
אילם שנוגן בראשו בלבד. הוא לא באמת "ראה" אנשים או חברים אלא יותר דמויות אשר
חלקן נשארו כי היו רלבנטיות לחייו והעצימו את סרטו באותו זמן נתון, וחלקן האחר
פשוט נותר על רצפת העריכה בשל העדר תרומה ממשית לדרמה.
הוא רצה להיות איש המשפחה וה"עבודה הנכונה" הגורם נחת וגאווה מהסוג שכל
אם עבריה ובת היו חובקות אל ליבן. לעסוק בתחום מוערך ורווחי המצדיק לבישה של
חולצת פוליאסטר בלתי קמיטה ומעונבת לעת מצוא. כזאת שמשתלבת יפה בעסקית
הצהריים אצל בוקששטר. הוא רצה להיות זה שעושה את הדברים נכון ושנראה "נכון",
כזה שמסוגל לרצות כל חותנת פוטנציאלית בארוחת ליל שבת מבלי להתאמץ ולו בשריר
אחד בלבד. שאיפתו הבסיסית היתה להיות כאחד האדם אבל בכל יום מחדש החליט
כי הוא עם בדרך הכי לא עממית שאפשר והמציא את גלגלו מחדש. הוא לא ידע להיות
"נכון" ולא היה ברשותו את ציוד ההחייאה הדרוש עבורו כדי להיות כזה. התנהל רוב
זמנו כמו הלצה אנושית של גאון שאיש עדיין לא הבין את גאוניותו (וביננו, "גאונים"
שהאנושות אינה מבינה את גאוניותם יהיו על פי רוב לא יותר מאשר הלצה מגוחכת).

המשך יבוא.

(אולי).