"אם תיכפה מלחמה, לא נירתע"
"ביום הקדוש הזה נאמר לשכנינו ולאויבינו - אנו עם קשה עורף"
"הנכונות להקריב היא סוד קיומנו"
"חובתנו לנופלים ולבני המשפחות לעשות כל מאמץ אפשרי לצלוח את הדרך הארוכה
המוליכה אל מניעת המלחמה ואל השלום".
"מעולם לא רצינו בקרבות, אנו עם המקדש את החיים. איננו ששים אליי קרב, אך פעם אחר פעם אנו נאלצים להגן על עצמינו, להאבק על חירותינו - אנחנו נכונים לצאת אל הקרב אך אין בנו אהבה למלחמה. גם כשאנחנו משיגים את יעדינו איננו נסחפים בשמחת הנצחון, כי המחיר שאנו משלמים כבד מאוד".
זה ממש לא משנה מי אמר אתמול את אותם משפטים נבובים אבל אני לא מוכן לקבל
שום תרוץ/ הסבר לאי הדברות ולאי עשית שלום. שום "אין ברירה". שום "נכפתה עלינו"
עשו שלום, דברו עם מי שרק אפשר, תיזמו שיחות עם כל אדם שמראה ולו נימוס קל
כלפיכם ואל תניחו לו. אל תתנשאו. דברו אליו כשווה אליכם. קרבו אותו אליכם. פתחו את ליבו.
געו בו. דברו אליו. בדיוק כמונו גם הוא חושש מאיתנו. זכרו זאת כשאתם ניגשים אליו
ויהיה לכם הרבה יותר קל להבינו. לימדו להניח את האגו בצד.
דמיינו לכם חומוס בדמשק. תחלמו (אבל באמת) על מזרח תיכון תוסס ומחייך.
התכוונו לטוב ועשו טוב ללא גרם אחד של ציניות ונוכל בעתיד למתן משפטים סתומים כאלה.
לפני 17 שנים. 23 באפריל 2007 בשעה 6:17
