לא לציפור

לא ממש קל לי בבואי לכתוב לך.
את ואני הרי הלכנו כברת דרך לא קטנה ושנינו יודעים טוב מאד שזה כבר לא עובד.
זה לא שחדלתי מלאהוב אותך. יתרה מזאת, אין יום בו אני לא מתגעגע וצמא לך.
מצחיק. אני זוכר את אותו גשש בדוואי ב-85 שראה את תחילת הקשר ביננו וכמעט
שהתחנן בפני שלא להכנס לתוכו כאילו ידע מראש את סופה של מערכת היחסים
ההרסנית הזאת.
תמיד היית לצידי כשהזדקקתי לך. מעולם לא שאלת למה ומדוע והאם זה באמת
נחוץ. נתת את כל כולך עם מאה אחוז של מחויבות ומסירות. ידעת לעמוד לצידי גם
ברגעי משבר וגם באושר. דבר לא עניין אותך זולת היותך לצידי. האמת היא שחטאתי
באותה תשוקה כלפייך. ליוית אותי בכל רגע בדיוק במינון לו הייתי זקוק. צחורה וצנומה,
מחיוכת בשתיקתך האינסופית אבל תמיד בוערת מבפנים כאילו מנסה להזכיר לשנינו כי
לא טוב היותנו יחד.

הפתוי לחפש אחרייך ולחשוב אותך הוא כל כך חזק אבל יחד עם זאת שנינו מבינים
שאת גורם שלילי בחיי והמעידה האחרונה שלי היתה ההוכחה לכך.
אם זה מנחם אותך בדרך כלשהי את יכולה להיות סמוכה ובטוחה שלא אפסיק לחשוב
ולהתענג על זכרך עד יום מותי. יתכן וניתקל זה בזו באי אלו ארועים משותפים ואין לי
ספק שיהיה קשה לשנינו שלא להמרח אחד על השניה אבל יחד עם זאת אני אומר לך
כאן בלב כל כך שלם ש"יעלה כמה שיעלה": את ואני - גמרנו !

רציתי לסיים בלומר לך שאני מחליף מנעול בדלת אבל זה מיותר. את הרי תדעי איך
להכנס אם ממש תתעקשי. ההבטחה שלי אלייך היא שאמרר את חייך בחזרה ולא אקל
עלייך לעשות זאת.


(מה קרה? אי אפשר כבר להפסיק לעשן כאן? הכל דרמה?)