אני מאבדת סבלנות , קצרה. זה מרגיש לי מיותר , לספר לשתף. בסופו של דבר זה יתמוסס הרי
אני מודה שלא זוכרת יותר מידי אנשים , בטח מזדמנים
לפעמים זה מרגיש כאילו שאני שמה גז בניוטרל , כל כך מיותר אז בשביל מה?
כדי להכיר? כדי שיהיה באמת מעניין? מתי היה מעניין?
היה מעניין איתו בהתחלה , כשהיה מרצה לי על כל מיני נושאים שאני פחות שוחה בהם
אבל הייתי צעירה והתלהבתי מכל שטות שאמר.
היום , היום אני כמו ליצן החצר , כמו מראיינת שצריכה לשאול כדי שידברו
אין לי סבלנות לזה
מה העניין , בנאדם מבוגר - תדבר. אני לא צריכה "להוציא" את זה ממך
כן כל אחד ודרכו , אבל רוב ה"גברים" ככה.
תשתפי , תספרי משהו , תבדרי , תחזיקי את השיחה
בהתחלה נחמדים ואז כשאני אומרת לא המפלצת האמתית מתגלה.
אז עדיף לי אותי , נחמד לי לגור איתי , אני לפעמים מצחיקה גם , מעריכה אותי ואת הכישורים שלי
מאפשרת לעצמי מרחב כשצריך , סבלנית , קשובה
אני גם ככה עושה הכל בעצמי , ומה שלא יכולה הכסף קונה.
אז? אז עדיין מחפשת אותו. עדיין מאמינה שהוא קיים. שיש אחד כזה חכם , מוסרי , פשוט גבר.
גבר .
כזה שארצה לפגוש בסוף יום וגם בתחילתו , ושבניהם ארגיש געגוע.
