מחשבות של שטן

החלטתי לכתוב. כל הזמן חיכיתי שיהיה איזה שהוא שינויי משמעותי במצבה של דסדמונה, משהו שאוכל לכתוב עליו. לכתוב שמצבה משתפר, שהיא משתקמת ועוד כהנה וכהנה משאלות נפש שאינן מתגשמות כל-כך.

האמת, זה ממש לא נכון מה שכתוב למעלה. האמת היא שחיכיתי שאוכל להעלות את התמונות בראש, להעלות אותן ולכתוב מבלי להתחיל לבכות. זה קשה, זה קשה גם עכשיו, אבל עכשיו החלטתי שאני כותב.

אני מכיר איזה איש אחד, אי אפשר לקרוא להכירות ביננו חברות, הוא לא חבר שלי, אבל הוא גם לא מכר, הוא אחר והוא סבל (ובטח עדיין סובל) הרבה יותר כואב ממני, והאמינו לי, היום אני יכול להגיד שיש לי ניסיון, אם אני אומר לכם כואב, אני יודע. הוא אמר לי "זה חור בלב, איך שאתה לא הופך את זה, החיים אכזריים, זה חלק מהאכזריות של החיים, אז מאחר ואתה חי, אתה חייב להתמודד עם זה, כי מה האופציה השניה?"

אתה מנסה לחשוב על דסדמונה (הצחקתי את עצמי, אתה מנסה לא לחשוב על דסדמונה, רק שזה לא כל-כך מצליח), וחושב - גם לי קשה, לא רק לה. אבל אז אתה נזכר מייד, שבזמן שאתה לפעמים הולך לשתות קפה... יוצא לאיזו מסעדה או סתם יושב עם חברים, העולם של דסדמונה מצומצם לגבולות המיטה שבה היא שוכבת, אתה עושה דברים בניסיון להכניס קצת כיף לחיים שלך בתוך המצב הנורא הזה, והכיף של דסדמונה הוא כשלא כואב לה, אתה מדבר עם אנשים ודסדמונה לא יכולה אפילו לסמן לך אם כואב לה כדי שתעזור לה. דסדמונה שלי האהובה שוכבת במיטה בבית-חולים, מונשמת, במצב הכרה לא ברור. אף אחד לא יודע מה היא מרגישה, מה היא מבינה והכי חשוב... מה היא רוצה.

לפני עשרה ימים נסעתי חזרה לארץ הזו שדסדמונה מספרת עליה בבלוג שלה. אני חושב שזו היתה הטיסה הארוכה ביותר בחיים שלי, למרות שאני עושה את הקו הזה כבר כמה שנים והעיקובים היו בגדר הנורמלי. טיסת המעבר שלי היתה אמורה להמריא רבע שעה אחרי שנחתנו, כך שמצאתי את עצמי רץ למטוס הבא, נכנס בדלת ומתיישב - לא סיגריה ולא כלום - רק כדי לגלות שאנחנו מחכים על הקרקע לעוד ארבעה נוסעים, ונחכה עוד עשר דקות. לאחר שהודיעו כי כל הנוסעים על המטוס, הודיעו לנו שאין מספיק דלק במטוס (לא משנה למה), ונצתרך להמתין למשאית הדלק שתתדלק אותנו בעוד חמישה טון דלק, וכל התהליך ייקח כחצי שעה. הסתכלתי על אחת הדיילות ושאלתי אותה אם אני יכול לצאת לעשן, אסור לה, כנראה שניראיתי ממש מפורר, אז היא לקחה אותי ביד, יצאה איתי מהמטוס אל השער כשכל צוות הקרקע של חברת התעופה נוזף בה שאסור, תרה בעינייה אחר פינת עישון קרובה לשער, מסתובבת אלי ומתנצלת ש... היא ממש ניסתה (נכון), אבל פשוט אי אפשר כי פינת העישון הקרובה ביותר ממש רחוקה. חזרנו למטוס והתיישבתי כשלפתע היא מופיעה לפני עם חפיסת מסטיקים ניקוטין (השד יודע מאיפה הוציאה אותה) וגוזרת לי שישה מסטיקים, "אני יודעת שזה לא זה, אבל זה מה שאני יכולה לעשות בשבילך (חמודה).

נחתתי כאן, שוב ושוב לספר לכל מי שמכיר את אותו הסיפור, שוב ושוב לטחון את המצב, לדבר עליו, לנתח. שוב ושוב לשמוע עיצות של אנשים על איך אני צריך להתמודד, וזה שאני צריך להיות חזק, וזה שיוצאים מזה, וזה שאסור לי להכנס למרה שחורה (שמעתי את המשפט הזה שלוש פעמים באותו יום משלושה אנשים שונים, ואז איזו חברה אמרה לי את זה במסנג'ר, התפוצצתי עליה, אמרתי לה שלא תעיז להגיד לי יותר בחיים את צירוף המילים הזה. מסכנה, היא לא הבינה בכלל מאיפה נפלתי עליה)... אתה רוצה שיניחו לך, אבל לכולם באמת איכפת, ומי שמכיר את דסדמונה יודע שאי אפשר להכיר אותה ושלא יהיה לך איכפת.

אני מתעדכן ומדבר אל דסדמונה בין שלוש לארבע פעמים ביום בטלפון, לאלה מכם שתוהים, אני מדבר אליה, היא לא עונה, היא פשוט לא יכולה, אולי היא שומעת אותי, אולי היא מזהה את הקול (ואולי לא) ואולי זה עוזר לה קצת לדעת שאני חושב עליה כל הזמן, ואוהב ומתגעגע.
אתה חי לך על רכבת הרים כזו, אחרי שזה התחיל, אתה לא יכול לעצור ולא יכול לרדת, אתה יכול רק לקוות שזה יגמר בטוב. כל ניואנס קטן במצב, מוכפל במרחק ומקבל מימדים מטורפים, אם נראה שדסדמונה היום מרגישה קצת יותר טוב, אתה בעננים, חדור אמונה ותקווה, ואם אחרי כמה שעות אמרו לך שהיא נראית עייפה או סובלת, חרב עליך עולמך.

לא יודע אם יש דרך נכונה יותר או טובה יותר או פשוט אפשרית יותר להתמודד עם זה. אני מאמין שאין, אתה עושה מה שאתה יכול כדי להשאר שפוי. אתה מביא את התקווה והאמונה שאתה יכול, כי אולי האמונה שלך בזה שיהיה בסדר בסוף, יכולה להזיז משהו, לעשות שבאמת יהיה טוב בסוף, אתה משתדל לא לשכוח לנשום.

לא יודע אם אני ברור, לא יודע אם סיפרתי פה משהו או... אולי סתם דפקתי על המקלדת כל מיניי אותיות שעלו לי בראש. לא חוזר לקרוא את מה שכתבתי.

לוחץ על "שמור פרסום" עכשיו