דומה, שכמות העיצות, ההמלצות והמשפטים האויליים שאתה שומע בזמנים נוראים שכאלה היא אין-סופית.
אני מודע לזה שבייגוני, עצבי חשופים וכל נגיעה שאינה זהירה, גורמת לגירוי יתר עד-כדי כאב. אני גם יודע ואיני טועה לחשוב אחרת, שכל אדם שעומד מולי כרגע, מסתבך בשאלה... מה להגיד? כשברור לכל בר-דעת, שאין שום מילה שיכולה לנחם, להקל את הכאב שמקבל לא פעם נוכחות פיזית של ממש.
קחו למשל את המשפט הבא – שלא תדע עוד צער – הרי לכם משפט סתום שאין בו ולו טיפה של ממשות. הרי זה בדיוק כמו לומר... שלא תמות אף פעם או... שלא יקרה לך לעולם דבר מצער. יכול להיות? יש דבר כזה? אולי אם היו תוחמים אותו בזמן, אולי אז היתה לה משמעות, לאמירה הזו. שלא תדע עוד צער בשבוע הקרוב, בשנה הקרובה...
או קחו עיצה מועילה כמו... שרק לא תכנס עכשיו למרה שחורה או... תהיה חזק.
מי רוצה בכלל להיות חזק? עד לפני שבועיים... היתה משמעות ל... להיות חזק, היה בשביל מה, היית צריך להיות חזק לפעמים, כשאתה עומד ליד המיטה וצריך לשדר אופטימיות בטוחה, להגיד שיהיה בסדר תוך שיכנוע עצמי שאתה באמת מאמין במשפט הזה, כשברור לך לחלוטין שבסדר... כבר לא יהיה. עכשיו – עכשיו אתה צריך להיות חזק??? עכשיו אתה צריך להיות הכי חלש שאתה יכול. עכשיו זה הזמן להתפרק לאלפי חתיכות קטנות, להרגיש. להרגיש את העצב שעוטף אותך, לחוש את חוסר האונים שבתחושת הכאב שאינה מרפה, כאב שאינך יכול לעשות דבר כדי להקל אותו ולו במעט, להרגיש את האובדן, ללמוד לחיות איתו.
"זה חור בלב, איך שאתה לא הופך את זה. זה לא עובר, אתה צריך ללמוד לחיות עם זה"
הגוף והמיינד לא שוכחים, אתה יכול לשחק אותה גיבור וחזק, לא להכנס למרה-שחורה, לרמוס ברגליים ולדחוק עמוק עמוק את תחושת השבר והאובדן שמציפה אותך בכל רגע שהראש אינו עסוק בדבר אחר, אבל אל תשלה את עצמך, זה יחזור. זה יחזור אם לא תמצה את זה, בשביל זה יושבים שיבעה, בשביל זה מתאבלים חודש... שנה, כדי שתוכל לקום. שתוכל לקום מאבלך אחרי שהרגשת אותו בכל רמ"ח אבריך, בכל נים מנימי גופך. אתה צריך להתרגל לעובדה שכל ממשיך כרגיל, זה אינו ברור מאליו, לא בהתחלה לפחות. אתה מנסה לדחות את זה, את ההכרה, את ההכרה בכך שהחיים ממשיכים לעוד פרק זמן מסויים ולא מוגדר. שהשמש זורחת בדיוק כמו אתמול, שלאנשים יש עוד דברים לדבר עליהם, לצחוק, ושגם אתה... גם אתה קם בבוקר, כמו אתמול, הולך לעבודה... כמו אתמול, מדבר עם אנשים כמו אתמול אבל... לא כמו אתמול.
לפני 17 שנים. 16 במאי 2006 בשעה 13:30
