countersexuals

דודו ואני, אנחנו מכירים מזמן. נפגשנו בצבא – שרתנו באותה היחידה, ואין כמו חודשים על גבי חודשים של משמרות שמונה-שמונה במגדל שמירה כדי לחבר בין שני אנשים. אבל החיים הובילו אותנו בדרכים נפרדות, ואחרי השחרור לא ממש שמרנו על קשר; אני התחלתי מייד בלימודים באוניברסיטה, ודודו, כמו דודו, לא מהר לשום מקום. ממכרים משותפים שמעתי שהוא עבד בתחנת-דלק, אחר כך הסתובב חצי שנה בתאילנד, ואז חזר לארץ, ניסה לפתוח עם איזה טיפוס מפוקפק דוכן שווארמה במחנה-יהודה, הפסיד את כל הכסף שלא באמת היה לו, ושוב התחפף לאיזה מקום. עברו שנים ולא שמעתי עליו כלום.
התבגרנו, ואז הגיע הגיל שבו אנשים מסביב מתחילים להתחתן. והנה, באחת ממסיבת הרווקים האלה, אני רואה פרצוף מוכר. וכאילו שום דבר לא השתנה; הוא כמובן היה מסמר הארוע, החשפנית כמו שכחה מי הוא חתן השמחה ופלירטטה איתו כל הערב, הוא השתכר, השתלט על עמדת הדי-ג'י, רקד באקסטזה, גלגל ג'וינטים ללא הכרה, ורק לקראת השעות הקטנות של הלילה, האנרגיות אזלו, והוא קרס על הספה לצידי.
האנשים כבר התחילו להתפזר, וגם אני הייתי סחוט מעייפות, אבל היו לנו כמה דקות להשלים פערים – הסתבר שהוא בדיוק סיים תואר (במדעי המחשב, מי היה מאמין!), ומאחר ואצלנו בחברה בדיוק היינו בתקופה של גיוסים, הצעתי לו שישלח לי את קורות החיים שלו, ואני כבר אראה מה אפשר לעשות...
וכך, לפני שלושה חודשים לערך, התחיל דודו לעבוד במחלקה שבסוף המסדרון.

היה זה יום חורפי. העצים בחוץ התכופפו קלות ברוח, טיפות גשם זלגו במורד החלונות הגבוהים של חדר האוכל, ובמזנון הגישו מרק אפונה מהביל. כך שבזמן שדודו, שישב אל מולי ליד השולחן, ושוב התרברב על שתי הבחורות שהוא הצליח לעשות אמש בשרותים של איזה מועדון תל-אביבי מלוקק, אני הייתי עסוק בלנסות לדוג את חתיכות הבשר מתוך הצלחת. והנה, כבר הייתי מוכן לפהק פיהוק מלאכותי, ולהחליף את הנושא לספריות הפאראלל-פרוגרמינג החדשות בדוט-נט 4.0, או כל שעמומון אחר – ולא מתוך חיבתי היתרה לשיחות עבודה במהלך ארוחת הצהריים, אלא בלבד שלא אאלץ לשמוע עוד מור"ק מבית מדרשו של קזנובה ג'וניור – כאשר על פני שולחננו חלפה ר?ב?ק?ה. בחליפתה המחוייטת, וחצאית המיני, והנעליים עם העקבים הדקיקים, שהמשיכו את רגליה הארוכות בטבעיות כזאת שנדמה היה שהיא נולדה בהן – היא בהחלט הייתה עוף מוזר בנוף החברה שלנו. ר?ב?ק?ה, שעלתה לארץ לפני שמונה שנים מדרום-אפריקה, והתעקשה שכולם יקראו לה "פשוט, בקי", למרות שחוסר-רשמיות הוא בערך הדבר האחרון שהיא שידרה, אמנם עבדה אצלנו במחלקת המכירות לשווקים האנגלו-סכסיים, אך איכשהו התקבל הרושם שגם לו היה עליה לקרצף חרסינות, היא לא הייתה מצליחה להופיע לעבודה עם פחות קלאסה.

משהו זז אצלי שם בפנים. אולי היה זה דודו, שבסתר ליבי קנאתי בו על כיבושיו בקרב בנות המין היפה, ואולי פשוט הייתי מתוסכל כי מאז הפרידה שלי מחברתי לפני ארבעה חודשים, לא זיינתי. בהיתי רגע בישבנה החטוב של ר?ב?ק?ה בזמן שהיא הסתובבה להתיישב בשולחן לא רחוק מאתנו, ואז היישרתי מבטי אל דודו ובבוטות לא טיפוסית לי פלטתי, "עם כל הכבוד לשרמוטות שלך, דודו, יש בחורות שמחפשות קצת יותר מדרינק על הבר ודיבור מלוכלך",
"כן, ואיפה הבחורות האלה מתחבאות?", שאל דודו בגיחוך.
מבלי להסתובב, הנדתי בראשי קלות לכיוונו המשוער של השולחן של ר?ב?ק?ה, ונתתי בו מבט מלא משמעות.
דודו חייך, "זאת הטעות שלך, אחי, אתה לא מבין מה בחורות רוצות – "
"תחסוך את זה ממני", קטעתי אותו בעצבנות, "אין לי כח לדיבורים והטפות. במיוחד לא ממך – ".
"אוקי, בלי דיבורים." השיב דודו, " מעשים. תן לי שבוע, ותראה שמיס קרח שלנו, היא בדיוק כמו כל אחת אחרת – בסך הכל משתוקקת לזיון קשוח ועמוק".
"לא אם אני אראה לך משהו אחר קודם", הצהרתי והרגשתי שאני פוסע הישר אל תוך המלכודת שדודו טמן לי.
"אני מבין שזאת התערבות?", דודו הושיט אלי את ידו, כשחיוך מטופש מרוח על פניו. כעת לא הייתה לי ברירה, לחצתי את היד המושטת, ובתוך כך הגנבתי מבט אל השולחן של ר?ב?ק?ה, ולמרבה תדהמתי גיליתי שהיא צופה לעברנו. מבטינו נפגשו אך לרגע, וניסיתי לפענח האם יש שמץ של ידיעה בעיניה – האמנם היא צפתה בנו כל הזמן הזה; לבטח היא הייתה רחוקה מספיק כדי לא לשמוע את השיחה, ניסיתי להרגיע את עצמי.

אני עומד מול המראה ובוחן את עצמי. לא דוגמן מהקטלוג, אבל נראה טוב. בהחלט טוב. מציץ בשעון. עובר שוב על המצרכים בסל הקניות ומריץ בראש את המתכון. מניח את בקבוק היין בזהירות בתחתית הסל. הכל מוכן. אני יוצא אל חדר המדרגות וסוגר את הדלת. רטט בכיס. אני מציץ בנייד, הודעה מדודו. "עצה ידידותית: אם אתה הולך לעשות משהו, אחי, כדאי שתמהר". אני מחייך לעצמי ולא טורח לענות. עדיין לא. נועל את הדלת וממהר במורד המדרגות.

יום קודם...
דנה נופפה לי בהתלהבות בידה, וסימנה לי להצטרף אליה, ואני הרגשתי שהיא נשלחה אלי כמו מלאך משמיים. זה לא ששמחתי במיוחד לראות אותה, ילדה אחרי צבא, שעובדת אצלנו מזה כמה חודשים בתור מזכירה במשרה חלקית, שמנמנה, מתולתלת, נטולת עכבות ולא סותמת את הפה לרגע – בהתחלה עוד חשבתי שהיא מנסה להתחיל איתי, אבל אחר כך התברר לי שהיא ככה עם כולם – אלא שעכשיו היא חלקה ארוחת בוקר עם ר?ב?ק?ה, והבנתי שהזדמנות כזאת לא תקרה בדרכי שנית. מכונת הקפה בדיוק סיימה את עבודתה, ואני נטלתי את הכוס, השתהתי לרגע לנגב את פיית ההקצפה, שלא להראות להוט מידי, וניגשתי אל השולחן.
ר?ב?ק?ה מצידה הייתה עסוקה בדיוק בלספר על המעדנים שהיא אכלה בביקור האחרון שלה בנורמנדי... כשהיא הגיעה אל האויסטרס, דנה עיקמה את האף, "פירות ים זה גועל נפש, בקי! והצדפות האלה, הן הכי גרועות!.. איך אפשר לאכול משהו שנראה כמו שלולית זרע בתוך קונכיה?", היא טענה בתוקף.
"זה הכל בראש שלך, דנה", הרשתי לעצמי להתערב בשיחה, "וחוץ מזה, אני בטוח שאחרי שתטעמי מרוטב-הבית שלי, לא תדברי יותר אף-פעם ככה על אויסטרס."
"בגלגול הבא, מתוק", היא חייכה אלי, "למרות שאני בטוחה שאתה טבח נפלא," אבל אז הטלפון שלה צלצל, היא מלמלה חצי-התנצלות ומיהרה לשוב לשולחן הקבלה.
"ומה איתך, בקי?", פניתי אליה, "אפשר אולי להזמין אותך לארוחת צדפות בגלגול הנוכחי – או," ופה השתהיתי רגע, "נניח, מחר?", היא נראתה קצת מופתעת מההצעה, אבל במקום לדחות אותה מיד, ר?ב?ק?ה שלפה את הבלקברי שלה, דפדפה קצת בין התפריטים, והחזירה אותו חזרה לנרתיק, "למה לא. כלומר, אני אשמח – אבל יש לי קצת סידורים אחר הצהריים, וזה יקל עלי אם תבוא לבשל אצלי", אני מצידי לא התכוונתי להתמקח, ולפני שהיא תספיק להתחרט, סיכמנו למחר בשמונה בערב.

ר?ב?ק?ה פתחה בפני את הדלת. היא נראתה נהדר. נשיקת נימוסין על הלחי; ולאחריה נכנסו לחדר האוכל. אני פתחתי את בקבוק היין (כל הטקס; מזיגה קצרה – הרחה – טעימה – אישור – מילוי הכוס שלה – מילוי הכוס שלי), והסבנו לנו בנעימים. הגעתי מעט לחוץ לגבי הערב, אבל ר?ב?ק?ה דאגה להשרות אווירה רגועה, ג'ז איכותי התנגן ברקע, היא הקשיבה לי בעניין, צחקה מכל חצי-שנינות שהפקתי, ובאופן כללי הייתה מאוד חברותית. באיזשהו שלב היין התחיל להספג בגוף, והסכמנו שכדאי שנאכל משהו. ניגשתי אל השיש ופרסתי עליו את המצרכים, ר?ב?ק?ה מצידה בחנה את התבלינים בעניין.
"אני רואה שבאת מוכן, אבל אולי נתבל את הערב גם במשהו משלי?", היא שאלה תוך כדי שידה מלטפת אותי קלות על גבי התחתון.
אני כמעט והפלתי את הסכין מהיד, אבל התאוששתי במהירות ולמרות שלא הייתי בטוח למה היא מתכוונת, עניתי, "כמובן. אני תמיד שמח לנסות טעמים חדשים"
"מצויין-", אמרה ר?ב?ק?ה, "אתה יכול להתחיל לבשל, אני כבר חוזרת..."

לא עברו שתי דקות והרגשתי את ידיה של ר?ב?ק?ה על גבי.
"אל תזוז", היא לחשה אל אזני. היא נצמדה אלי מאחור, וידה האחת ליטפה את חזי – הכרתי את הבושם שלה ממפגשים מקריים במשרד, אבל עכשיו כשהיא הייתה כה קרובה, ריחו הלם באפי וטשטש אותי קמעה, הרגשתי את שדיה הקטנים נלחצים אל גבי, בזמן שידה השניה חמקה על תוך מכנסי. חשתי שאני בגן-עדן, שכחתי מהארוחה, שכחתי מההתערבות, עצמתי את עיני והתמסרתי לאופוריה –
טבעת המתכת הקרה שנסגרה בקליק סביב אשכיי, העירה והקפיצה אותי באחת. אינסטינקיטיבית ניסיתי להדוף אותה ממני ולהסתובב, אך ר?ב?ק?ה הייתה מהירה ממני, משיכה קצרה בשרשרת שהייתה מחוברת לטבעת הפילה אותי על ברכי, כאשר גל הכאב שהתפשט מאשכי היה כה חד ופתאומי, שלא הצלחתי להוציא מפי הגה.
"אמרתי לך לא לזוז, נכון?", סנטה בי ר?ב?ק?ה, והמתקתקות בקולה התחלפה באיזה גוון מתכתי, "אם אתה רוצה לצאת מפה כשאתה עוד מסוגל לעשות ילדים, כדאי מאוד שלא תמרה שוב את פי". היא הפעילה שוב קצת לחץ על השרשרת, ולאחר מכן העבירה אותה דרך הידית של אחד מארונות המטבח הנמוכים, וקיבעה את הקצה מחוץ לטווח השגתי. או אז היא שלפה ברדס עור שחור, והחלה להלביש אותו על ראשי, תוך שהיא מהדקת את הרצועות בחוזקה – "תאמין לי, זה לטובתך", היא הוסיפה. מגע העור הצמוד על פני היה משונה, וכמעט מיד התחלתי להזיע בתוכו, חורי העיניים אמנם היו צרים, אך אפשרו לי לראות דרכם. שאר חושי מאידך היו חסומים כמעט לחלוטין. רפידות עבות על האזניים עמעמו את רעשי העולם כמעט לגמרי, האף היה חסום, ופתח הפה דמוי המשפך, אמנם מנע ממני לסגור את פי, אך לפחות אפשר לי לנשום דרכו. ר?ב?ק?ה לא נתנה לי הרבה זמן להתרגל למצב החדש; משיכה קלה אך נחושה העמידה אותי על רגלי, "קדימה, יש לך עוד ארוחה לבשל", היא הפצירה בי.

פעמון הדלת צלצל, ור?ב?ק?ה נגשה לפתוח. תגובתה קצת הפתיעה אותי, שכן היה נראה כאילו היא ממש מצפה למישהו. אך זאת הייתה רק ההתחלה, שכן הדלת נפתחה ובעדה פסע פנימה דודו. אני הייתי המום, וגם הוא נראה קצת מופתע לגלות שהם לא לבד, אבל לאחר שהם החליפו מספר משפטים, שאת תוכנם לא יכולתי לשמוע, נראה כאילו הוא התרצה, והתקדם אל הסלון, שנפתח למעשה מן המטבח וחדר האוכל. שם הוא התרווח, חלץ נעליים, הניף את רגליו על שולחן הקפה, גישש ומצא את השלט, והדליק את הטלויזיה. המסך היה מופנה כשגבו אלי, אך לפי רעשי הרקע הקלושים, והשתקפות הגוונים הירוקים על הויטרינה בסלון, ניחשתי שהפרא צופה בכדורגל.
ר?ב?ק?ה, לעומת זאת, ניגשה אל המטבח, טבלה את קצה-אצבעה ברוטב המבעבע שבמחבת, וטעמה ממנו. חיוך קלוש התפשט על פניה וניכר היה שהיא מרוצה. היא נטלה את המחבת ואת צלחת הצדפות אל הסלון, והתיישבה על הספה בצמוד לדודו. אולי האוכל היה טעים במיוחד, ואולי הם פשוט היו להוטים לעבור לפעילויות אחרות, אבל הארוחה לא ארכה זמן רב. ואכן, מיד משהתרוקנו הצלחות, הם התחילו להתמזמז. כך זה נמשך מספר דקות, אבל כשהחלק העליון של שמלתה של ר?ב?ק?ה כבר היה מופשל, היא קמה מהספה וגררה אותו אל חדר השינה. אני מצידי הייתי שמח שלפחות החלק הזה במחזה נחסך ממני.

לא עברו יותר מעשרים דקות. דלת חדר השינה נפתחה ור?ב?ק?ה פסעה דרכה אל המטבח. היא הייתה ערומה לגמרי, וגופה הצחור והחלק התנועע בחינניות מופלאה. רק שיערה הסתור סיפק רמז למה שהתחולל אך דקות בודדות קודם לכן מעבר לקיר. הייתי נבוך וכעוס, אך לא יכולתי להתיק את עיני ממנה. היא קרבה אלי ונטלה את אמצעי שליטתה בי בידה. משיכה קצרה בשרשרת הורידה אותי על ברכי לרגליה. היא הניחה את ידה על מצחי, ובנחישות היטתה את ראשי מעט אחורנית, ואז הצמידה את שפתיה אל המשפך שעל שפתי, כמו לנשיקה, ושחררה אל תוכי מלוא-פה של נוזל מלוח וחמים. "אני מקווה שלמדת את הלקח שלך", אמרה בפשטות, וקולה שב להיות שליו ורגוע, בו בזמן שחלחלה בי ההבנה שלא מדובר בצדפה.