שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

countersexuals

כמו עם facts, רק לא
לפני שנה. 1 בדצמבר 2022 בשעה 18:51

מחווה מפוקפקת לא. א.

 

לבסוף מצאו את הנוסחה שלהם ליחסים פתוחים. הוא ננעל בכלובון, והפלגש – בימים בהם קרב הוא לאבד את שפיותו – נאלצת לחלוב עבורו את מימי הערמונית; עניין משפיל למדי עבור שניהם, כך מסתבר. וחזרה בבית? גם שם הרי לא צפוי שחרור. היא מעולם לא הייתה טיפוס של קצרצרים, וכעת, כשאין צורך עוד להעמיד פנים, תמיד ימצא איזה עב-כרס.

 

לפני 8 שנים. 30 ביולי 2015 בשעה 3:27

 

בתחילה עוד היה חושב עליה כל יום, וכפועל יוצא גם חולם עליה. אלו היו חלומות קשים, חלומות של מרדף ודחיה, חלומות שהיה מתעורר מהם מדוכדך ונסער כאחד. אחר כך ניסה לשכוח, את החלומות, אותה. היה נזכר אחת לשבוע, או לעתים רחוקות יותר, כשהיה פוסע במקרה ליד מקומות בהם בילו יחד או כשהיה מבחין בשלט המורה על כניסה לשכונה שבה חיה תקופה, ולפעמים כשהיה נקלע לעיר האחרת, היה מתכנן את מסלול נסיעתו כך שיחלוף ברחוב בו התגוררה, או אולי אף מתגוררת עדיין. היא הייתה קנאית לפרטיותה באופן קיצוני. זה היה יכול להועיל, להועיל לו כלומר. יכול היה בקלות שלא לשמוע עליה דבר ממכרים משותפים, לא להתקל בשום שבבי מידע ברשת. אלא שהיא בחרה בקריירה אקדמית, קריירה של מאמרים והוראה ומלגות וכנסים – והרי אם תרצה או לאו שמה משתרבב אל אלו. לכן אימץ לעצמו מנהג; כפעם בחודש, היה רושם את שמה במנוע החיפוש, מפלטר חודש אחורנית ועוקב אחר פרסומיה האחרונים. אם הייתה מצליחה לפרסם בכתב-עת יוקרתי, היה ליבו מתמלא בגאווה לא מוסברת. אם שמה היה מופיע באיזה פרסום שלא כמחבר הראשון היה בטוח שנעשה לה עוול, שבטח ויתרה, מחלה על כבודה שלא לצורך. מדוע המשיך הוא להטריד עצמו בענייניה – הרי עברו שנים, גם הוא התקדם, חדל זה מכבר לנסות ליצור איתה קשר, אחרות מילאו את מקומה, לבסוף אף נישא. מה פשר האובססיה הזאת? מתי תחלוף?

לפני 8 שנים. 6 ביוני 2015 בשעה 20:49

זה קרה בלילה השלישי שלנו במדבר. יומיים קודם לכן, לאחר שהתעוררנו מוקדם, כל אחד ואחת מאיתנו בביתו שלו, והגענו לנקודת הכינוס באיחור קל אבל מתקבל על הדעת, ולאחר מכן התברר שהציוד, כלומר החלק שאכן הגיע לפי הרשימה המדוקדקת שטרחתי להכין, (ולא נשכח ברגע האחרון בבית -- אני מתאפק שלא לכחכח בגרון), גם הוא כבד ומסורבל לסחיבה, במיוחד לאור המסלול הלא-פשוט שבחרנו לעבור בו, מה גם שחמישה מתוך שמונת משתתפי הטיול היו בעצם חמש. לכן התעכבנו עוד כשעה בחלוקה חדשה ובהולה של משקלים, תוך ויתור על מה שאינו הכרחי, ובסופו של דבר, יצאנו אל הדרך כאשר עומדות לרשותנו שלוש וחצי שעות של אור בלבד, במקום שש השעות שתוכננו לכתחילה.

 

לרוב אינני אוהב להוביל בטיולים מסוג זה, להפך, קל לי יותר להשתרך לאיטי, לקלוט את מראות המדבר וריחותיו בקצב שלי, ובמידת הצורך להאיץ, לסגור את הפער שנפתח, לחייך חצי חיוך מתנשף בעודי גומע את המרחק בצעדים גדולים ונחושים, עוקף לפעמים חבר או שניים, רק כדי לחזור ולשקוע שוב אל הקצב המדוד שלי, וחוזר חלילה. אולם היום חשתי אחריות מסויימות בשל היציאה המאוחרת, ולמרות שאני מגחך תמיד על פוביית ה-"להכנס אל החושך" אשר מנחילים לנו בארץ עוד מהטיולים השנתיים של הכיתות הנמוכות, הרי שבכל זאת לא ממש רציתי להקים מחנה בחושך מוחלט -- שכן הירח, אף שהיה כמעט מלא, עתיד היה לזרוח רק לקראת שתיים ורבע לפנות בוקר -- וזאת אף שמדובר היה בפריסה של שקי שינה ובישול ארוחת ערב על גזיות ותו לא. כך יצא, שלמרות שעזבתי את החניון אחרון, בודק בדיקה מנטלית אחרונה (ועוד אחת) שכל הציוד החיוני אכן נלקח, ושהרכבים כולם נעולים, ולרגע מתעכב להזכר האם כיביתי את הבוילר בבוקר, חלפתי אחד-אחד על פני כל חברי הקבוצה ומצאתי את עצמי בחוד. ארבעה מהם הכרתי היטב, רותם ועירא, זוג חברים טיילנים שאף שהיה זה הטרק המשותף הראשון שלנו יחד, ידעתי, בהסתמך על נסיון המסעות שלהם שהם לא יהוו כל בעיה, יששכר, חבר נוסף עוד מתקופת הלימודים כבר הסתובב איתי בשטח פה ושם, וריצ'י (אשר כנראה נקראה פעם רחל, אבל הכחישה זאת בתוקף) עמיתתי מן המשרד הייתה אחד האנשים העקשנים והמתמידים שהכרתי, מה גם ששבועיים קודם לכן היא השלימה בהצלחה חצי-מרתון, אשר נערך בנוסף להכל בתנאי שרב. הנעלם הגדול, אם כן, היו השלישיה הנוספת. לא היה זה לחלוטין הוגן לקרוא להם שלישיה, שכן הם התקבצו אל מסלולנו זה ממקורות שונים -- שקד ואיילת היו חברות טובות של ריצ'י, והיא נשבעה בפני מספר פעמים שהן בכושר טוב ולא תעכבנה את הקבוצה, ואילו אלון חלק שולחן עם עירא במעבדה, ולמרות שהיה כבד גוף הוא התעקש להעמיס על עצמו משקל כמעט כפול מכל אחד אחר, מה ששכנע אותי, למרות שלא הייתי בטוח לגבי רגליו הגוצות מעט, שלפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון.

 

הקצב שהכתבתי היה, לפחות בסטנדרטים שלי, רצחני; לא הלכתי, אלא דילגתי מאבן לאבן במעלה השלוחה; התיק הכבד על גבי, אשר היה עתיד מרגע זה רק ללכת ולהתרוקן, ניסה לנצל את יתרונו הזמני עלי - ונטה קלות עם כל דילוג, מאיים למשוך אותי לאחור, אך עוד הוא זומם להטותי שמאלה אני כבר דילגתי ימינה, מניף אותו אחרי, ושוב, ושוב... אולי היו אלה רגלינו הטריות, ואולי בכל זאת רצה כל אחד מאיתנו להרשים קצת את המטיילים החדשים שהכיר זה עתה, כך או כך, עמדו לפי שעה כל חברי הקבוצה בקצב. אלא ששקד ואיילת הפתיעו אותי, הן הלכו כמו כולם, לא מהר או לאט מן האחרים, אבל כל אותו זמן פיותיהן לא נסגרו אף לא לרגע; הן דיברו על הכל ולפעמים על מספר נושאים בו זמנית כפי שרק נשים מסוגלות. הן דיברו על פוליטיקה וזכויות האדם בגדה, על טבעונות וצמחונות (התברר ששקד נטשה לא מזמן את הדיאטה הפלאוליתית לטובת איזו גרסא איזוטרית של צמחונות), על מצעדי גאווה במקומות שונים בעולם (קצת פאסה, לא?) ועל פמיניזם במאה העשרים ואחת (איילת הייתה מאלה שפונים לעתים לקבוצת אנשים בלשון נקבה, גם אם יש בה רוב זכרי), על מחירי דיור (כמה בנאלי) והאם דאודורנטים טבעיים שווים משהו. בכל פעם שהצצתי לכיוונן ניסיתי לנחש מה טיב הקשר ביניהן -- הן לא הציגו את עצמן כזוג, אך החזיקו לעתים ידיים, מרחו האחת את השניה בקרם הגנה באופן אשר נראה לי כחושני-משהו, ובאופן כללי בקושי שמו לב למישהו מאתנו.

 

מזג האוויר שיחק לטובתנו, ולמרות שהיו אלו ימים אחרונים של אביב, האויר היה נקי ונעים, השמש נעלמה די מהר מעבר למצוק הגבוה שבמערב ואת מרבית השעה האחרונה הלכנו בצל מלא אשר נסך אפילו קרירות מסויימת על גופנו המיוזעים. למרות כל מאמצי, אל חניון הלילה (שתי שורות של אבנים אשר גידרו רצועה שרירותית של המדבר מאחיותיה) הגענו בחושך. כולם היו גמורים מהיום הארוך והמרוץ הבלתי אפשרי נגד השקיעה. החלטנו שלא נבשל למרות הכל ונסתפק הערב בפירות ואגוזים, וכך ננסה להתעורר מוקדם למחרת ולחזק עצמנו לקראת היום שבפתח בארוחת בוקר חמה. כעת, משהגיעו כולם למחנה, הרגשתי שאחריותי תמה, אחרי הכל כולם פה 'ילדים גדולים', לכן לעסתי במהירות מספר תמרים, צחצחתי שיניים, וללא שהות נוספת התעטפתי בשק השינה שלי ונרדמתי.

 

התעוררתי מריח של קפה מתבשל וחביתה. השמש עוד לא נראתה בשמיים אבל הלילה כבר נסוג ואור רך האיר את הרמה המדברית עליה לנו. איילת, אשר לבשה היום מכנסונים כחולים קצרצרים, אף שצינת הבוקר עדיין עמדה באויר, כרעה במרחק של לא יותר משני מטרים ממני והייתה עסוקה בהוספת סוכר אל הקפה הכמעט-מוכן. לצידה ישבה על אדמת הלס בישיבה מזרחית שקד, וערבבה ביצה מקושקשת. התיקים של שתיהן עמדו כבר ארוזים ומוכנים ליציאה, ובלבי נזפתי קצת בעצמי על שלא התעוררתי מוקדם יותר. היום השני היה אמור להיות הקשה והתובעני מבין ארבעת ימי ההליכה המתוכננים. ראשית היה זה יום הליכה שלם מן הבוקר עד הערב עם תיקים אשר טרם זכו להקלה ניכרת במשקלם, ושנית היה עלינו לחצות שני קווי-רכס, אשר הירידה מן השני מביניהם הייתה תלולה במיוחד.

 

לשם שינוי יצאנו לדרך בזמן, אבל הבוקר עמד בסימן תסמונת הלילה-הראשון-בשטח, אחדים מאיתנו לא ישנו היטב וההליכה הייתה בתחילה מנומנמת מעט. ברם, מהר למדי קצב ההתקדמות הואץ, הצעדים התרחבו, ונוף עוצר נשימה החל להראות עצמו במישורים המחוטטים שנותרו מתחתינו. התקדמנו בטור מסודר אשר סדר ההליכה בו כמעט לא השתנה כמו היינו יחידה צבאית. הפעם אפילו שקד ואיילת צעדו לרוב בשקט, גומעות את האויר בלגימות גדולות אשר לא הותירו מקום לדיבור, ורק אזהרה מקרית בדבר אבן רופפת או מדרגה מסוכנת הפרו את הדממה המדברית. אל הערב הגענו תשושים אך, כפי שטוענת הקלישאה, מרוצים. רק אני ויששכר נאלצנו לצעוד עוד קילומטר נוסף, ללא תיקים הפעם, כדי להביא את המים והקרשים שהטמנו מבעוד מועד על דרך ג'יפים לא רחוק מחניון הלילה הנוכחי. לאחר מכן הדלקנו אש ואפינו תפוחי אדמה (אשר ממשקלם שמחתי במיוחד להפטר), בישלנו ואכלנו מרק שעועית סמיך, ולבסוף על קיבה מלאה, התפנינו להתרווח סביב למדורה.

 

הקבוצה התפצלה אט-אט לתתי-שיחות, אני ישבתי לצד ריצ'י וניסיתי מידי פעם להעלות עניין עבודה כזה או אחר, והיא נזפה בי על כך אך ענתה לעניין -- תמיד הייתה לה הסתכלות מעניינת על דברים, כזאת שהפתיעה אותי לעתים קרובות ואף ערערה קלות את בטחוני בנושאים הבסיסיים ביותר שלכאורה הייתי מומחה בהם. באיזשהו שלב יששכר עבר והתיישב ליד שקד, ניכר היה שהיא מוצאת חן בעיניו מן הרגע הראשון, והיה להם עניין משותף בכל הנושא התזונתי. איילת מצידה ניצלה את ההזדמנות והתקרבה מעט אלינו, הבחנתי ששקד זרקה לכיוונה מבט שאת משמעותו עוד לא יכולתי לפרש אז, אך מכיוון שהייתה מסובכת עד הצוואר בשיחה עם יששכר, לא עלה בידה לעשות מעבר לכך.

 

המעבר של איילת אלינו לא השפיע עלי כפי שחששתי. לרוב בחברתם של אנשים חדשים אני נהיה שקט ומרוחק, נותן לאחרים להוביל את השיחה, ובעיקר מקשיב, אך בחברה מוכרת אני עוטה מסיכה שונה לגמרי, לרוב אני דעתן, וגם אם איני משתלט על השיחה אני תמיד משמיע את קולי, לעתים נחרצות ולעתים בצורה צינית או אף עוקצנית מעט, קורה שאני מצייר עצמי בצורה נפוחה מעט אך מלאה בהומור ואף גיחוך עצמי, אם כי אלה המפספסים את האירוניה, ודאי חושבים אותי לנאד נוראי. איילת לא הייתה אחת מאלה. להיפך, היא צחקה מכל מה שאמרתי, גם כאשר כלל לא ניסיתי להצחיק, וכך פרקה אותי מכלי הנשק שהייתי מורגל בהם. ריצ'י דיברה בשבחי, וסיפרה לאיילת על כך שאני מצליח למדי בעבודה, אך זו רק הגיבה בביטול והעדיפה לשמוע דווקא מה אני חושב על ריצ'י ועל נשים אחרות מהמשרד שלנו. איילת עבדה גם היא בתחום לא זר לשלנו, ואצלה, בחומרה, מספר הנשים המהנדסות היה זעום אף יותר, נושא שניכר היה שהיא מוטרדת ממנו. ניסיתי להעלות את הטיעונים הרגילים, על כך שאין אפליה ומאידך יש נסיבות אובייקטיביות, אך הייתה לה תשובה מוחצת לכל טיעון, יותר מכך, במקום להתגונן היא תקפה בצורה משכנעת למדי את הדומיננטיות הזכרית, ודי מהר הפכתי מתחת לארשת היהירות המדומה שלי לשק חבטות רטורי. פרשתי באותו ערב לשק השינה שלי כשראשי מלא תהיות סוציאליות, אולם די מהר התפוגגו אלה ממוחי המתנמנם והתחלפו בדמותה של איילת, בגופייתה הלבנה המוכתמת קמעה, והמכנסונים הכחולים, והשיער הבלונדיני-אפרפר משוך בחוזקה לאחור לקוקו הדוק, והיא טוענת דבר מה בעיקשות - עיניה בוהקות בלהט קדוש, אשר המשיך ללוות אותי בחלומותי.

 

בבוקרו של היום המדובר התעוררתי בזמן, השעון המעורר שלי זמזם בתוך שק השינה, פקחתי את עיני ושמחתי לגלות את שקי השינה שלצידי עדיין מלאים והם עולים ויורדים בקצב נינוח של שנת בוקר. כלומר רוב השקים היו מלאים -- שקד ואיילת לא היו במקומן. הרמתי את עצמי מעט על המרפקים, ומצמצם עיניים הבטתי מסביב. הן עמדו לא רחוק וניהלו שיחה ערה בקולות מהוסים. לא הצלחתי לקלוט הכל אך נדמה היה לי ששקד נוזפת באיילת על דבר-מה. תהיתי אם מדובר בארועי אמש, בלתי משמעותיים ככל שהיו -- חילצתי את עצמי מתוך שק השינה, דחפתי את רגלי לתוך סנדלי השורש וניגשתי לראות מה פשר העניין.

 

הסתבר ששקד התעוררה עם קרסול נפוח. היא לא הייתה בטוחה אם משהו עקץ אותה בלילה או שזאת סתם תוצאה של דריכה לא מוצלחת מהיום שלפני, אבל הספיק לי מבט אחד בקרסול כדי להבין שהיום הזה לא יהיה פשוט. היא מצידה כלל לא התכוונה לספר לנו על כך, אבל איילת הייתה נסערת, ואמרה שהיא לא מתכוונת לתת לה להתנהג כמו ילדה קטנה ובלתי-אחראית. בינתיים גם עירא ורותם קמו והצטרפו אלינו למשמע ההמולה. עירא הציע שנשנה קצת את המסלול, אני אמרתי שאפשר לחלק את המשקל ששקד סוחבת בינינו כדי להקל עליה את העומס, רותם הציעה להשאיל לה את מקלות ההליכה שלה. שקד לא הייתה מוכנה לשמוע. היא אמרה שתחבוש לעצמה את הרגל, שאין סיבה לעשות שום שינויים במסלול, ושהיא תלך בלי שום בעיה. וכך היה - למשך שעתיים.

 

כעבור שעתיים שקד התחילה לפגר מאחור, איילת עוד ניסתה לתמוך בה, ואפילו למשוך אותה קצת בעליות, אבל ללא הואיל. הקבוצה כולה האטה את הקצב, אנשים החלו להציץ בחשש מעבר לכתף, אלון הציע, חצי בצחוק, שהוא פשוט יסחוב אותה בסחיבת-פצוע. הבטתי סביב וראיתי חמישה מבטים מודאגים, אולם אף לא אחד מהם שש להתעמת איתה. משכתי בכתפיים, נו, מישהו צריך לעשות את זה, אמרתי לעצמי. ביקשתי מכולם להתקדם עד העיקול הקרוב ולחכות לנו, הסתובבתי והתחלתי לחזור לאחור. כעבור שתיים-שלוש דקות הגעתי אליהן. הן עדיין התקדמו, אבל לאט להחריד. נעמדתי מולן,

"מה יהיה?", שאלתי.

"אנחנו מתקדמות", אמרה איילת.

"אתן זוחלות", עניתי, מנסה לשמור על טון מאופק ככל הניתן.

"תן לי לסיים את העלייה הזאת, אני בטוחה שבירידה אכנס לקצב", אמרה שקד מבלי להביט בי, שנינו ידענו שזה לא יקרה.

"אני מצטער, שקד, אבל זאת לא אופציה… אנחנו כבר באיחור, ואת רק חופרת לעצמך בור יותר עמוק בהתעקשות הזאת. ככל שנתקדם לאט יותר, כולם יהיו לחוצים יותר, ואת גם יכולה לגרום נזק לרגל -- ", שקד ניסתה למחות, אבל קטעתי אותה והמשכתי, "יש ביטוי ברוסית שאומר 'הצלת הטובעים היא מעשה ידיהם של הטובעים עצמם'... ואת פשוט מסרבת לעזור לעצמך פה."

"על תטיף לי - מכיוון שאני בחורה אתה חושב שאתה יכול לרדות בי ככה", התריסה היא, אבל ראיתי שבפינות עיניה מופיעים ניצני דמעות.

"אלהים אדירים, לרדות בך, על מה את מדברת - ", התחלתי לאבד את הסבלנות וגם הרגשתי שזה הזמן להביא את חילופי הדברים האלה, שיכלו להמשך עוד דקות ארוכות, לכדי סיכום, "בואי נחכה עם ההגיגים הפמיניסטיים לסוף הטיול, אוקי?! אחרי זה את יכולה לנאום לי כמה שאת רוצה אבל עכשיו את הולכת לתת לי את התיק שלך, איילת תעזור לך ללכת, ובתקווה תצליחי לדדות ככה עד סוף היום. ומחר… מחר נראה כבר מה נעשה".

שקד התכוונה למחות, אבל משהו בה נשבר, הדמעות התחילו לזרום מעיניה, וגאוותה לא התירה לה כנראה להתעמת איתי במצבה זה. היא השילה את התיק מכתפיה והניחה אותו על הקרקע, ניגבה את פניה בגב ידה, ובתמיכתה של איילת התחילה לצלוע מעלה במשנה מרץ. מעבר למשקל שהוסר מכתפיה, היה נדמה לי שהיא פשוט רוצה לברוח מפה, ממני, רחוק ומהר ככל הניתן. הרמתי את התיק ותליתי אותו מקדימה, קיצרתי את הרצועות והצמדתי אותו לחזי, אבל הוא עדיין היה גדול מידי והפריע לי להתקדם בחופשיות, לכן הוצאתי שק שינה מתאו העליון שלו והעברתי לשלי, כיווצתי עוד קצת את התיק הקדמי, ומרוצה למדי מהתוצאה התחלתי לצעוד, שקד ואיילת הספיקו בינתיים להתרחק קצת והיה עלי להתאמץ כדי להשיג אותן, "מצויין" חשבתי לעצמי.

 

האווירה בערב הייתה מתוחה-משהו, אכלנו בשקט, כל אחד שקוע במחשבותיו הוא. שקד נרגעה מעט, וגם מצב הקרסול היה לכל הפחות יציב. היא עדיין התחמקה ממני, אבל לא ציפיתי לפחות מכך. היחידה שנראתה מעודדת הייתה למרבה הפלא איילת. היא מצאה כמה בלות ישנות זרוקות לא רחוק, וכך יכולנו להדליק מדורה, אף שלא תכננו את זה. היה נראה שהאנשים מתעודדים קמעה, אך הלילה התחיל לרדת, והעייפות המצטברת החלה לתת אותותיה. אחד אחד פרשו כולם, ולא עבר זמן רב לפני ששקי השינה מסביב שקעו אל תנוחות השינה שלהם והפסיקו להתנועע. נותרנו רק איילת ואני. הייתי נסער משהו מארועי היום, וידעתי שאין סיכוי שארדם, לכן היה לי נוח לשבת ולהביט באש השוככת. איילת ישבה מימיני ובמרחק מה ממני, גם היא הייתה מרוכזת בלהבות המשחקות בין הקרשים היבשים אשר התכלו בקול רשרוש נעים. מידי פעם היה נדמה לי שמבטה נודד גם לכיווני; רציתי לדבר איתה, אך לא ידעתי מה לומר, האם היא כועסת עלי? האם עלי להתנצל? לדבר כעת על הא ועל דא אחרי מה שקרה בבוקר נראה לי מלאכותי… לבסוף נואשתי והתעייפתי ממחשבותיי שלי, איחלתי לאיילת לילה טוב, מצאתי לי חלקת קרקע ישרה יחסית, ניקיתי את המשטח מהאבנים הקטנות שהיו פזורות בו, נשכבתי על הצד וקיוויתי שהשינה תשתלט עלי במהרה והיום הזה יבוא אל סיומו.

 

אני לא בטוח אם הספקתי להרדם, או שמא המחשבות הטורדניות עוד הסתובבו בראשי ומנעו ממני לשקוע כליל אל השכחה, אבל לפתע הרגשתי משהו קר ולח על עורפי, וגוף מתקרב ונצמד אלי מאחור. שרירי נדרכו, והסתובבתי בבהלה שמלווה תדיר התעוררויות מסוג זה. לצידי שכבה איילת. היא הייתה צמודה אלי ורק שקי השינה הקיציים הדקים הפרידו בינינו. פנינו היו עתה מרוחקים רק מעט זה מזה, שכבנו כך בשקט מביטים האחד בשניה, אולי חצי דקה, אולי דקה, אולי עברו כך אף חמש דקות, אחר-כך משהו פקע, והתנשקנו. לאט לאט ידינו הצטרפו, הפשלנו את שקי השינה עד המותן, ומצאתי את עצמי חובק את גבה, את כתפיה, עורה היה בהיר מאד והחל להתקלף אחרי יומיים בלבד במדבר, גרגרי חול דבקו בגופנו שהחלו להזיע מחום ההתרגשות וקרבת הבשר, והיה בכך משהו מרתיע ומסעיר בו זמנית. איילת נאנחה חרישית והחלה להפשיט אותי, אך זה כאילו ניער אותי ממערבולת-החושים אליה נסחפתי. התרוממתי מעט והסתכלתי סביב, היה נראה שכולם אכן ישנים -- או מזייפים את זה די טוב, חשבתי.

"מישהו יתעורר", לחשתי.

"אף אחד לא יתעורר", הרגיעה אותי איילת, "וגם אם כן, לא נורא, אני מבטיחה להיות שקטה", היא חייכה חיוך שובב.

"אני לא חושב שאני יכול -- ", ניסיתי למחות.

איילת אחזה בידי והוליכה אותה אל בין רגליה, היא הייתה רטובה מאד. "אתה מרגיש את זה?!", היא הפצירה-התריסה בי, "אני לא נשארת ככה עכשיו..."

נקרעתי בין ההשתוקקות שלי אליה לחוסר הנוחות שחשתי בסיטואציה, "את לא מבינה," המשכתי בלחש, "אני לא חושב שאני מסוגל, פיזית, לא עם כל האנשים מסביב"

איילת מששה את מפשעתי, והאיבר שהיה זקוף ומחכה לפורקן רק לפני רגעים ספורים, היה עתה רפוי למחצה. "אוקי, בעיה שלך", הפטירה היא כלאחר יד, "זה לא אומר שאני -", היא הדגישה, "אסבול בגלל זה, כן?" היא הניעה את גופה על הקרקע בגמישות נחשית, כך שפני יהיו מול חלציה, הרמז היה ברור. קפאתי כך לרגע, תחושת עלבון החלה לעלות בי, לא האקט עצמו הרתיע אותי, גם לא בסימתה שתובלנה בשלושה ימי הליכה במדבר, היה בכך משהו אקזוטי - אך אותה קרירות, כה אנוכית, כה נחרצת, בה התבטלו רצונותיי בפני אלה שלה, היא זאת שהלמה בי, ובה בעת גם דירבנה אותי אותה תחושה עצמה ממש; קירבתי את לשוני אל הלחלוחית, ובמוחי התערבבו קלישאות במטאפורות, פאטה-מורגנה, נוה מדבר... וככל שהלשון הלכה והעמיקה, נעה בתנועות קצובות, מוחי התנקה ממחשבות, מהמדבר וצינתו, מגרגרי החול הטורדניים, משקי השינה שסביבנו והאנשים שמאכלסים אותם, ואף מקיומה של איילת עצמה. משהו מכני השתלט עלי, או שלא - אני הייתי המכני, השמיש, כלי-השרת, זה שאין בו עוד רצון או עצמיות, שהוא חלק מהכל, והכל חלק ממנ-- העווית שהתפרצה וזרמה באחת דרך גופה של איילת, טלטלה ומשכה אותי חזרה אל המציאות. היא התכווצה כולה סביבי וכך נספגו גם בי רעשי המשנה, אחר-כך הכל דמם. המומים מעט התכסנו בשקי השינה, מקדישים תשומת לב מועטה למה שיחשבו אולי מחר, ובמהרה נרדמנו.

 

התעוררתי מאוחר יחסית, ידעתי את זה עוד בטרם פקחתי עיניים משום המולת סידורי-הבוקר שהמתה סביבי. מיד שבו ועלו בי ארועי אמש וניסיתי ראשית לתפוש את מצבי בעיניים עצומות, כאילו הייתה בכך איזו שכבת הגנה. הרגשתי את שק השינה מכסה את כל גופי, ואת תחתוני דחוקים בתוכו באיזור הרגליים, שמחתי שאוכל לפחות ללבוש אותם בתוך השק. תהיתי מה מצבה של איילת, האם היא ישנה עדיין, ערומה אולי, והאם שקי השינה שלנו קרובים מספיק לעורר חשד. חשתי בשיירי עסיסה על שפתי, והדבר ניכר מיד בזקפת הבוקר שהשתוללה עתה וסרבה בתוקף להכלא בתוך התחתונים. לא הייתה ברירה אלא להתיישב ולפקוח עיניים. לפחות אבן אחת נגולה מעל לבי, איילת לא הייתה בתוך השק, שכלל לא היה פרוש לצידי אלא מקופל כבר וקשור לתיק שלה אשר היה שעון על סלע, בצידו השני של מחנינו הקט. האמת היא שאפילו לא ידעתי בדיוק מדוע אני חש מבוכה כה גדולה ביחס אליה, גבר ואשה, הדברים האלה קורים הרי כל הזמן -- מאידך, לא לי, חשבתי, לא ככה פתאום, ללא הכנה מוקדמת.

 

התארגנתי באותו בוקר לאט. צחצחתי שיניים ביסודיות מיוחדת, כאילו היה בכך להעלים את ארועי אמש. אחר כך ניסיתי שלוש פעמים לדחוס את שק השינה לתוך הכיסוי שלו, ללא הצלחה. ראשי היה סחרחר מעט, והרגשתי כאילו ידי מסרבות לבצע את המשימות שמוחי מטיל עליהן. חברי איחלו לי בוקר אור, אך אני רק המהמתי לעברם. את המסלול של אותו יום ומראותיו אני זוכר אך בקושי, אך משהגענו לסופו, ונפרדנו כולנו, מחליפים חיבוקים ואיחולים לבביים המפצירים לשוב ולטייל עוד יחד, זכור לי החיבוק של איילת - איך השתהנו רגע ארוך מידי זה בזרועותיו של זו, והריח המוסקי המשכר שאפף את צווארה, ואיך נפרדנו בסופו של דבר ואני כמעט לא הבטתי בה, למרות שאולי הייתי צריך --

 

לפני 10 שנים. 22 בספטמבר 2013 בשעה 18:51

 

רגליי מוחזקות מעל לראשי בתנוחה משונה. אזיקי עור מהויים סוגרים עליהם ומקפלים את גופי אל מעל עצמו. היא אוחזת בזין שלי וחולבת אותו בתנועות נמרצות. מבטה משדר חוסר סובלנות, כמעט אומר זמן הוא כסף. ידיה נתונות בכפפות חד-פעמיות, וזה מרגיש קצת זול, אבל אני על סף גמירה ולא באמת אכפת לי כרגע מכלום. היא אומרת לי לפתוח את הפה, וממקמת את איברי סנטימטרים בודדים ממנו, קרוב ככל יכולתה. אני גומר, ומרבית התכולה מוצאת את דרכה אל תוך פי. השאר, טיפות גדולות ודביקות שריחן חמצמץ, נוטף משפתיי. בו ברגע אני מתמלא תחושת גועל איומה. אינני מכיר את עצמי, אני רוצה לירוק, לנקות את פי ופני מהתועבה הזאת. אך היא מוכנה, היא מכסה את פי בידה...

“!You have to swallow it, pig”, היא נובחת עלי פתאום. אני בשלי, ולא באמת במצב של למחות – למרות שהסיטואציה הופכת להיות פחות מנעימה.

“I know what you feel. Seconds ago thought I was Goddess, thought you can do anything for me, and now it’s gone, and have no idea how you got into position"

אני נע בחוסר נוחות, אך היא ממשיכה, "But I was not Goddess, I was whore, and your money talked. But now I talk, this is two minutes where I decide. Not your dollar, not your sick desires, only I. You swallow it all now because I want"

אני מופתע למשמע האנגלית שבפיה. לתומי חשבתי שמדובר באוקראינית גנרית בעלת גוף רזה ופנים נאות שהוברחה ארצה בדרך-לא-דרך ולמדה כתריסר מילים באנגלית, שמחציתן כינויים לאברי גוף; ובתחילת הסשן אפילו חשבתי לפנות אליה ברוסית, אף שהחשיפה שהייתה כרוכה בכך הרתיעה אותי. והנה, מתברר שמדובר ככל הנראה בבת טובים מאיזו עיר-ספר במרכז רוסיה, היכן שכל הנערות לומדות לבי.איי, ולעיתים אף למאסטר, בספרות ולשון אנגלית – הכל כדי לברוח מן המקום חסר העתיד ההוא, הישר לזרועותיו של אמריקאי מן המעמד הבינוני-הגבוה שהן תפגושנה, לגמרי במקרה, על איזה חוף בעת החופשה השנתית שלו באיי יוון. אך המציאות הכינה עבורה תוכניות אחרות. השנים נקפו והאמריקאי לא הגיע, קמטים קטנים (עכשיו אני רואה) החלו להצטבר על הפנים הסלאביות הבריאות, הגברים מסביב שתו סאמוגון, והדקדוק שפעם היה ללא-רבב, החל להשכח. ומתישהו בין ה-Past simple ל-Present perfect היא התגלגלה לספק שירותי מין בארץ של הז'ידים.

אני בולע, אך היא לא מתרשמת, ועוד לפני שהאפטר-טייסט נעלם כליל מפי, היא ממהרת לשחרר אותי מן הרצועות, מסירה בזהירות את כפפות הגומי מידיה ובתנועה מיומנת שומטת אותן לפח אשפה קטן. בהתעלמות בוטה מנוכחותי היא פונה להכין בזריזות את החדר ללקוח הבא, אך בעודי חומק בראש מורכן מן החדר, היא קוראת אחרי, כאילו נזכרת, "You feel shamed now, but it will make your dick hard until next time. Trust I, I know".

לפני 10 שנים. 16 ביולי 2013 בשעה 19:45

עוד בשלהי הסתיו חשתי שאין זה הולך להיות חורף רגיל. העגורים הקדימו בנדידתם, וגם החופמאים לא השתהו כלל על גדות אגם המסור. הרוח נשבה בפרצים לא החלטיים, ושינתה את כיוונה תדירות. רמות המים היו נמוכות, והשלכת נטתה לעבר הצהוב החרדלי, במקום אל הגוון האדמדם שכה למדתי לאהוב… והוא אכן עמד בכל הציפיות; תחילה הגיעו סופות הברד האלימות, שהטיחו את קליעיהן בעוצמה שצרבה בבשרי. אחר-כך כאילו נרגע, בא על סיפוקו, והחליף את האגרסיה במתינות; כיסה הכל במעטה שלג נהדר, שלא נסוג במשך שבועות. האגם קפא – זו הפעם הראשונה במשך ששת החורפים שביליתי לחופיו – ונראה היה שהקרח עבה דיו כדי לשאת את משקל גופי אל הצד השני; לא ששם חיכתה לי איזו נחמה... לדוג לא ניתן היה, שכן לא היו ברשותי כלים כדי לחדור את שכבת הקרח. הציד, אשר בימים כתיקונם היה קשה, נעשה כעת כמעט בלתי אפשרי, ומלאי האגוזים והגרגרים ששמרתי מהקיץ כמעט אזל. תחושת הרעב, שגם קודם לא הייתה זרה לי, הפכה לבת לוייה קבועה. הייתי מכלה את רוב מרצי במהלך היום במרדף עקר אחר ארנבונים, שגילו הסתגלות טובה משלי לתנאי השלג, ובערבים הייתי קורס באחד המחסות הארעיים שהקמתי בתקופות נוחות יותר של השנה ומשפשף כפיסי עץ עד שעשן חלבי היה מתחיל להיתמר, וחומה של המדורה הקטנה היה בכל זאת מחזיר איזה שמץ חיוניות לגופי החלוש. והנה, אף נחמה פורתא זו עמדה כעת בסימן שאלה; חומרי הבערה מצומצמים היו – ואם לא די בכך, הענפים ספוגי הלחות עישנו כל-כך שהיה חשש ממשי שמישהו ישים לב לעובדת קיומי, אף בפינה נידחת זאת של העולם.

 

לא היה זה מפתיע, אפוא, שנאלצתי להרחיב את טווח שיטוטי בחיפוש כמעט נואש אחר אוכל. באחד הימים, במרחק של כחמישה עשר אלף צעדים מתחום-שבתי הרגיל, נתקלתי בבקתת-עץ שמוקמה בתבונה באזור בו המדרון נשבר במפתיע ויוצר מגן טבעי מפני רוחות הצפון. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהגעתי לאזור זה, אך הפעם הקודמת הייתה כה טראומתית שבמשך שנים נמנעתי מלשוב לשם. אותו מפגש מקדים התרחש בשנה הראשונה למה שהתרגלתי לכנות אחר-כך "תקופת גלותי", כבר הספקתי לסגל לי אז אי-אלו מיומנויות מחיה בחיק הטבע, אך את מידת הזהירות שדומה שמוטבעת היא בכל בעל-חיים מיום לידתו, באשר להתרחקות מפנינו, מבני האנוש, טרם רכשתי. הייתי דג דגי שמך שמנוניים מידי יום ביומו, מלקט גרגרים ופירות יער, ומתחקה אחר עקבות שונים, שלמדתי לזהות בנקל. מעודד מהצלחות קטנות אלה, פניתי לרחרח בין הבקתות המועטות שהיו פזורות להן באזור. קיוויתי למצוא שם כלי עבודה שיעזור לי בשגרת יומי, גרזן או סכין-צייד גדולה, או למצער משהו בעבור הנשמה – חפיסת סיגריות נטושה בטרם עת, או אם יתמזל מזלי וחלקת בשר נשית תופיע ותבצבץ מולי באיזה פתח או חלון, ותזכיר לי עולם שנטשתיו בגופי, ואף על פי כן המשכתי להשתוקק אליו בכל מעודי. אך כל שהופיע היה קנהו הכפול של רובה ציידים, שהונף וכוון לעברי, וצמד יריות אשר מהם ניצלתי אך בקושי הודות לרצף הקללות שנמלטו מפי היורה רגע או שניים לפני שסחט בבטחה את מנופו הכפול של ההדק. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי, ועד היום אני זוכר את טעמה המריר של תחושת הניצוד, שהציפה והתפשטה אז בפי. וכעת, שוב ניצבתי מול אותו בית עשוי בולי עץ עתיקים שהונחו להם בפשטות שתי-וערב כדי ליצור מסגרת איתנה שהקנתה למבנה יציבות ובידוד כאחד.

 

השעה הייתה שעת בין ערביים, ורוחות הצהריים שככו כמעט כליל. הטיתי ראשי והמתני לרעשי הבית שיינשאו לעברי לאיטם על פני האוויר חסר-הניע. בתחילה לא שמעתי דבר. אחר-כך הגיע קרקוש קל של כלים מן החלק האחורי של הבית, אשר הנחתי שודאי מכיל את המטבח, ושוב השתרר השקט. לאחר כשלושים דקות נפתחה דלת הבית, ומתוכה יצאה אשה אוחזת בשתי ידיה גיגית פח מלאה לעייפה בכבסים. נראה היה שהמשא כבד, שכן היא הטתה את גבה לאחור כדי לאזן את משקלו, ולמרות זאת התקדמה בצעדים איטיים ובטוחים. יכולתי לחוש את המתח שבכתפיה הרחבות, כתפיים של אשת-מלאכה למודת קשיים. תלתל בהיר וסורר כיסה לרגע את עיניה, אך היא ניערה אותו מיד בתנועת ראש החלטית. היא הניחה את הגיגית על הקרקע, ופנתה לתלות את תכולתה על חבלים שנמתחו בין העצים אשר כאילו פלשו על תוך קרחת-היער הקטנה בה ניצבה הבקתה. לפתע חוגלה פצחה בסדרת קריאות מתוך הסבך בו הסתתרתי. האשה הרימה את עיניה והביטה לעברי. מבטה השתהה ארוכות על כתם הצל בו הייתי חבוי, אך היא לא הראתה כל סימן של זיהוי. שוב לא הייתי בטוח אם אני הצייד או הניצוד. משהו ניעור בי. התוכנית המקורית הייתה לחכות לשעת כושר כדי לגנוב חתיכת בשר מיושן, או שימורים שודאי שמורים היו במחסן – אבל פתאום רציתי יותר. חמקתי בזחילה ממקומי, והתחלתי להקיף את הבקתה. נעתי במהירות, בהחלטיות – בחצי שפיפה, ספק על שתיים, ספק על ארבע, כמו רוח-רפאים, כמו חיה או צל. וכשהאשה סיימה את מלאכתה, ופנתה להכנס חזרה אל תוך הבית, אני הייתי שם, בינה לבית הדלת, מחכה. ודאי החסירה פעימה, בכל זאת, דמותי הייתה אז מחרידה-קמעה: זקן-עבות, עיניים של אדם שלא ישן כמעט שבע שנים שנת-ישרים, טרודות, טרופות, ולגופי מה שהייתה אי-אז חולצה, ומכנסיים. הנעליים נהרסו מזמן.

 

היא הייתה הראשונה להתעשת, "לא רבים הם המבקרים במחוזותינו...", ולאחר שלא זכתה לתשובה, "והזרים כאן, נפוצים עוד פחות", הוסיפה בשמץ תוכחה.

 

שיני נקשו, האם מתוך רעב, או שמא מן ההתרגשות שבפגישה לא צפויה זו; לא שאיבדתי את כושר הדיבור, אך צורת תקשורת זאת כבר לא הייתה טבעית לי עוד, הבנתי פתאום. במחווה שאף אותי עצמי הפתיעה, נהמתי לעברה.

 

(רציתי לפרסם את הסיפור המלא, אבל אחרי תקופה די ארוכה בה לא כתבתי כלום אני קצת תקוע, ולמרות שדי ברור לי מה עתיד לקרות, אני חוזר ומשכתב את מה שכבר נכתב ממילא... בתקווה שהפרסום החלקי יעזור לי להתקדם 😄 )

לפני 12 שנים. 10 בדצמבר 2011 בשעה 10:46

לפעמים, תוך כדי נהיגה, אתה מצליח לרגע קצר מאד ליצור קשר עין עם נהג אחר. זאת התחלה של מערכת יחסים שנמשכת רק כל עוד אתם מתמידים באותו המסלול. ויש איזו התרוממות נפש, בכל התפצלות בכביש בה שניכם בוחרים בנתיב משותף. קורה, ובמיוחד כאשר מדובר באשה יפה הנוהגת במכונית שאינה נשית-טיפוסית, משהו ששובה את העין, רכב שטח – או ספורט – שאני תוהה האם עלי לתת לה לעקוף אותי. ולנסוע אחריה, עד הבית, ולחנות במרחק מה, רק כדי לראות אותה למספר רגעים במלוא קומתה כאשר היא יוצאת מהרכב.

לפני 12 שנים. 9 בדצמבר 2011 בשעה 10:22

ואז הגיעה העונה הזאת של השנה. השלג כבר נמס מזמן, וניצני הפריחה החלו להתפשט לכל עבר. הימים הלכו והתארכו, וחמימות נעימה החלה לפלוש לתוך הבית. ומבחוץ החלו להשמע קולות היחום וריחותיו. השינויים היכוני בתדהמה ועוררו בי בלבול עמוק. חשתי שעלי לעשות מעשה, אך מהו אותו מעשה לא ידעתי. הן גם אני השתנתי; כבר לא הייתי אותו גור חנפן, אלא חתול של ממש, מעשה ידי עצמו, בשל לקראת כל אתגר שיוצב בפניו. כמעט בעל כורחי נשאבתי אל תוך מסע הכיבושין הנועז שלי.

ההתחלה הייתה צנועה. הן כל מצביא צעיר יודע שלא ניתן לצאת למערכה כאשר העורף פגיע, על כן סימנתי טריטוריה. אף פינה בבית לא חמקה מפני, ועד מהרה לא ניתן היה עוד לטעות בזהותו של אדון המקום. קארל יצא מדעתו. כבר בכניסה לדירה היה מעקם את אפו, ואז דוהר לארון לחפש את מטהר האוויר – ממלא את הבית בריח הסינטטי, אך ללא הועיל. האויר, כמו גם האוירה (ציינתי לעצמי בגיחוך) נותרו בשלהם. בבקרים עוד היה משתהה ארוכות במקלחת, מנסה לקרצף מעל עצמו את הריח הזר; אחר-כך היה מבריש ומנקה את חליפותיו, רק כדי לגלות בבוקר שלמחרת שהן מלאות שוב באותן פיסות פרווה זעירות שהקפדתי להשיל לכל עבר. וכל אותו זמן השקיפה על כך מאיה מן הצד. נדמה היה שהיא שואבת הנאה מסויימת מהעימות בינינו גם אם עמדתה הרשמית הייתה פייסנית תמיד. אך המתח גבר, וברור היה שלא נוכל להמשיך כך לאורך זמן.

ובאותם הימים ממש הפציעה בחיי לראשונה אותה פתיינית ארורה. בתחילה היה זה רק צל חולף בין הבוקיצות, או שמץ השתקפות בשלוליות שהלכו והתרבו. אך עת הרוח שינתה כיווניה, והחלה לנשב ביתר שאת, מתפרצת אל הסדקים שבין החלונות ממש, הופיעה הפתיינית בדירתי במלוא נוכחותה הריחנית. כלומר, טרם ראיתיה במלוא אורכה, מאף עד-קצה זנב (כפי שמקובל לומר אצלנו), אך כבר ידעתי עליה כל מה שיש לדעת. והאמינו לי, חברים, היה מה לדעת. וכך בהיתי בחלון, והזלתי ריר, ודמיינתי ופינטזתי, ולראשונה בחיי נתקנאתי בחתולי-הרחוב, שאף שחייהם קשים מנשוא ומלאי סבל, באים הם על שכרם בהתפרקות היצרים העזה שנשמעה עתה מידי לילה בסמטאות המטונפות שסביב לבית.

לכן תבינו אולי, מדוע ביום בו הופיעה לפתע אותה נקבה פותה על אדן חלוני, נהגתי כפי שנהגתי. וכי איזו עוד ברירה הייתה לי, מלבד להוציא את תסכולי על וילונות הסאטן וריפודי הספות, העיתונים שעל שולחן הקפה, הסרוויס הצ'כי, שטיחון הרגליים, שלט הטלוויזיה, אוסף הבולים של קארל וכל שאר סממני הבורגנות שחצצו ביני לבין מושא תשוקתי. דווקא את החלון הנעול, שאולי היה אשם מכולם בחציצה זו, הותרתי בלא פגע, משום שלא יכולתי לסבול את צלילן הצורם של ציפורניי חורקות על פני משטח הזגוגית. וכך בערך מצאו את הדירה קארל ומאיה בשובם הביתה באותו ערב.

בתחילה עוד עלתה הסברה שמדובר בפורצים, אך מאיה הכריזה שכל התכשיטים במקום, והחשש הזה נמוג (וטוב שכך! פורצים? בבית שלי?.. מי יודע מה היו עושים לי – החסרתי פעימה או שתיים). ברם עתה הופנתה האצבע המאשימה כלפיי. "חיית פרא, בן בליעל, אסון מהלך על ארבע...", הטיח בי קארל, כשהוא מתרוצץ אחוז תזזית מחדר לחדר כדי לאמוד את הנזק, "פושע נתעב, ממזר כפוי טובה—".

"אי-שפיות זמנית", ניסיתי למלמל בתמימות מתחת לשפם.

אך מאיה, שכל אותו זמן ישבה בשקט על הספה בסלון וללא תכלית מיוחדת אספה את קרעי העיתונים שלרגליה, אמרה בקולה העצוב, "אתה יודע שעוברת עליו עכשיו תקופה קשה."

"תקופה קשה? תקופה קשה?!.. תראי למה החיים שלי הפכו. אנחנו מוכרחים לסרס אותו, מאיה. זה הפתרון היחיד."

"אנחנו לא הולכים לפתוח את הנושא הזה שוב. אתה יודע מה דעתי בנושא", השיבה, והעצבות שבקולה החלה להתחלף בנימה כעוסה יותר.

אך קארל, שהיה עדיין בעיצומו של התקף זעם כלל לא נתן דעתו על כך, "אנחנו הולכים ועוד איך הולכים! אני לא ממשיך ככה! החתול הזה מסורס עוד מחר. זה או אני או הוא—"

הרגשתי את איברי מתהפכים בקרבי. סירוס – ידעתי מה זה אומר, שלום ליצרים, שלום לחשק, שלום לפתיינית ולאהבה, שלום ולא להתראות... אך מאיה רק אספה אותי אל חיקה, וליטפה את ראשי ואימצה אותי קרוב לליבה, ובלא אומר נעצה בקארל מבט מצמית שכזה, שלא הייתי מאחל לגרוע שבאויביי (כלומר לו), והאירה בי עוד איזה שביב של תקווה.

לפני 12 שנים. 25 בנובמבר 2011 בשעה 8:53

כבר מן היום הראשון שררה בינינו איזו איבה בלתי-מוסברת, אפשר היה אפילו (אם תסלחו לי על השנינה הנדושה) לומר שחתול שחור עבר בינינו, אילולא הייתי אני החתול, וכלל לא שחור אלא אפרפר עם כתם לבן (ומרהיב) על החזה, וחתולים הם כידוע כפייתיים עד אובדן הכרה כשמדובר במשחקי מילים.

תחילתו של אותו יום, אשר נדמה לי עתה כה רחוק שלא אופתע אם יתברר שהיה זה בכלל חתול אחר, או למצער נשמה אחרת של אותו חתול (שהייתי ואיני עוד), לא בישרה כלל על המשכו; הן רגע אחד אני מצונף בתוך חיקה המחמם של אמי-מולידתי, ובזה אחריו (שוד ושבר!), אני צונח מגג-הבניין, מתגלגל על גגוני הכביסה, ומהגגון אל צמרת העץ, ומשם אל הענפים התחתונים, ולבסוף לתוך ערימה של סחי ושלג! את הנפילה שרדתי רק בזכות גמישות גופי המופלאה ותושייתי החתולית, אך מן הקור והרפש (ואם להתפייט קלות, גם מהבדידות הקיומית) הצילה אותי בריה שמיימית, מלאך שנפל מגן העדן, כליל-השלמות המהלכת על פני האדמה, בקיצור פשוט בחורה לעניין – היא מאיה.

ועוד באותו הערב כבר הייתי רחוץ ומבושם, מכורבל בתוך סל, עטוף בשמיכות לרוב, ולמרגולתי צלוחית נדיבה של חלב, והנה שניהם עומדים מעלי והיו כחולמים; מאיה שחיוך אמהי נפלא משוך על פניה, ומאידך מזעיף-הפנים הקומפולסיבי, האיש בעל לב האבן, האויב-המר, לא, הנמסיס שלי, הכוונה היא כמובן לקארל.

"אני מרגישה שזה הגורל, קארל, הרי הוא נפל עלי, כמעט מילולית, מהשמיים. הן יודעת אני שאתה לא אוהב חיות, או ילדים, או כל דבר שיש בו איזה זיק שמחה או שובבות והופך את החיים לאפורים מעט פחות, אבל—תהיה חייב להתגבר."

קארל נאנח ופניו נופלות, "זאת מחוייבות; מי יאכיל אותו, מי ינקה אחריו? אולי פשוט נקח אותו מחר לצער בעלי חיים.."

"צער בעלי חיים!", מאיה מכוונת מרפק אל בין צלעותיו של קארל, ואמנם יש מן בדיחות-הדעת במחווה, אך הגניחה המופתעת שהיא מחלצת ממנו מוכיחה שיש גרעין של אמת בכל הלצה, "אני אראה לך מה זה צער בעלי חיים. תתבייש לך. פשוט תתבייש. וגם—אתה יודע שיום אחד אני רוצה ילדים, ואז מה, מי יאכיל אותם, מי ינקה אחריהם", היא מחקה את קולו המאנפף קלות של קארל.

"ילדים...", ומנימת קולו ברור שאין זה מנושאי השיחה החביבים עליו, "נו, ניחא, נשאיר את החתול. אני בטוח גם שכבר המצאת לו שם, לפרחח הקטן-"

"אויש, אתה מכיר אותי טוב מידי, קארל. יום אחד נצטרך לעשות משהו גם בקשר לזה, אני אוהבת להפתיע, וזה נהיה קשה – אבל זה כבר נושא לדיון אחר. עכשיו תראה את הפלומה הנהדרת הזאת, שיש לו מסביב לראש, ממש גור אריות קטן! נקרא לו ליאו."

בנקודה זו אני חש שעלי להבהיר דבר מה. לחתולים אין שמות. לא באמת. זה מן משחק מטופש כזה, שמאיזו סיבה תמוהה בני האדם אוהבים לשחק בינם לבין עצמם. נו, שישחקו. אך אנא מכם, אם אתם בוחרים להשתתף במחול-הלצים הזה, זכרו-נא: לא אריות ולא נעליים (למרות שנעליים זה די טעים, מסתבר); ליאו הוא הרי לא יותר מאשר קיצור לנפוליאון, שהוא-הוא השם הראוי לחתול שכמותי, אם איזה שם ראוי לי כלל ועיקר... אך אנו סוטים מן העיקר. אם כן, למחרת יצאה מאיה לעבודה וקארל נשאר להשגיח עלי, "רק כדי לראות איך הוא מתאקלם". מובן שיללתי כל היום – וכי מה עוד היה לי לעשות, עד שקארל התייאש וסגר אותי בחדר העבודה. אוי כמה שהוא חטף על זה אחר-כך, צלחות התנפצו, דלתות נטרקו, מפילות פיסות קטנות (ולא מאד טעימות, נו, חתולים אוהבים לטעום הכל) של טיח על הרצפה, זעמה הקדוש היה בלתי-ניתן לריסון. מובן שהוא נאלץ לסדר ולנקות את הכל, אך גם לאחר מכן, כל תחנוניו לא הואילו, והוא נשלח לבלות את הלילה על הספה, "ותגיד תודה שלא על הרצפה הקרה, כמו שבאמת מגיע לך. מפלצת." בעוד אני התחממתי לי תחת שמיכתה של מאיה.

כך עברו להם הימים. מובן שהמקרה המצער לא חזר על עצמו. קארל נהג בי בריסון מאופק ונימוס מופתי. לכאורה דאג לכל צרכי, אך המבטים הנבזיים שהיה מגניב כלפי לעיתים כשמאיה לא השגיחה, גילו לי את אשר על ליבו. הוא רק חיכה להזדמנות שלו. אך מה לי כי אלין. אני חייתי חיי נהנתנות ותפנוקים. היו ערבים שמאיה הייתה חוזרת הביתה מהעבודה, נשכבת על הספה, ואני הייתי משתרע למראשותיה, מגניב איזה ליקוק שובב אל תנוך-אוזנה, והיא הייתה נושקת על שפתי, וכך היינו ממשיכים להתלקק ולהתגפף, לעיתים אף במשך שעות, והיא הייתה משבחת באוזניי קארל את לשוני המחוספסת והתמדתי הבלתי-נלאת, והוא היה יושב זעוף על הכורסא ממול, לכאורה קורא לו בעיתון, או באיזה חיבור פילוסופי מתיימר, אך אני, בעיני החתול הבוחנות לב וכליות שלי, ראיתי את הקנאה אוכלת אותו מבפנים, אוכלת ואינה מרפה.

לפני 12 שנים. 22 בנובמבר 2011 בשעה 7:16

היא הולכת לפני בשביל הבוצי הרטוב, ועם כל צעד שלה שכבה נוספת של אדמה גלילית לחה דבקה בסוליות מגפיה.

"איך אני אוריד את כל הבוץ הזה?!", היא מתלוננת בקול רם.
"הם נראים אטומים למים, אפשר פשוט לשטוף אותם, אני חושב", אני מתקשה להבין את מקור הבעיה.
"אפילו כלים אני לא עושה לבד, אז את המגפיים אני אנקה?", מבהירה היא.

(פה היו אמורים לבוא דברי, ואז דבריה, ושוב דברי, ואז קצת התרחשות שקוראי הבלוג הנאמנים עשויים היו לנחש בקירוב טוב – כי הרי אין חדש תחת השמש – אלא שלמציאות יש את הדרך המשעממת שלה להתפתח, ולי אין אלא להלין על עצמי)

לפני 12 שנים. 11 בנובמבר 2011 בשעה 23:53

גם אני רוצה להיות דף
לא דף –
קפל דף, על מדף,
מונח מידייך.
או כפל לשון,
כלומר לשוני בין קפלייך.
"תתקפל כבר, טפשון!
לאוזן ארנב-"
"אתקפל,
לחגב
על עלי הכותרת, במקום!"
"אוי, שפל!"
"...של פרחך הענוג"
"סתם חנפן או שובב,
די! דף חלק ועכשיו!"
"איי, איי איי –
לא למשוך, לא למרוט!"
"אז הפסק-כבר את פי להמרות-
שב בשקט,
שלב הידיים,
אף ציוץ לא אשמע עוד ממך
הן אחרת,
שולפים מספריים!"