זה קרה בלילה השלישי שלנו במדבר. יומיים קודם לכן, לאחר שהתעוררנו מוקדם, כל אחד ואחת מאיתנו בביתו שלו, והגענו לנקודת הכינוס באיחור קל אבל מתקבל על הדעת, ולאחר מכן התברר שהציוד, כלומר החלק שאכן הגיע לפי הרשימה המדוקדקת שטרחתי להכין, (ולא נשכח ברגע האחרון בבית -- אני מתאפק שלא לכחכח בגרון), גם הוא כבד ומסורבל לסחיבה, במיוחד לאור המסלול הלא-פשוט שבחרנו לעבור בו, מה גם שחמישה מתוך שמונת משתתפי הטיול היו בעצם חמש. לכן התעכבנו עוד כשעה בחלוקה חדשה ובהולה של משקלים, תוך ויתור על מה שאינו הכרחי, ובסופו של דבר, יצאנו אל הדרך כאשר עומדות לרשותנו שלוש וחצי שעות של אור בלבד, במקום שש השעות שתוכננו לכתחילה.
לרוב אינני אוהב להוביל בטיולים מסוג זה, להפך, קל לי יותר להשתרך לאיטי, לקלוט את מראות המדבר וריחותיו בקצב שלי, ובמידת הצורך להאיץ, לסגור את הפער שנפתח, לחייך חצי חיוך מתנשף בעודי גומע את המרחק בצעדים גדולים ונחושים, עוקף לפעמים חבר או שניים, רק כדי לחזור ולשקוע שוב אל הקצב המדוד שלי, וחוזר חלילה. אולם היום חשתי אחריות מסויימות בשל היציאה המאוחרת, ולמרות שאני מגחך תמיד על פוביית ה-"להכנס אל החושך" אשר מנחילים לנו בארץ עוד מהטיולים השנתיים של הכיתות הנמוכות, הרי שבכל זאת לא ממש רציתי להקים מחנה בחושך מוחלט -- שכן הירח, אף שהיה כמעט מלא, עתיד היה לזרוח רק לקראת שתיים ורבע לפנות בוקר -- וזאת אף שמדובר היה בפריסה של שקי שינה ובישול ארוחת ערב על גזיות ותו לא. כך יצא, שלמרות שעזבתי את החניון אחרון, בודק בדיקה מנטלית אחרונה (ועוד אחת) שכל הציוד החיוני אכן נלקח, ושהרכבים כולם נעולים, ולרגע מתעכב להזכר האם כיביתי את הבוילר בבוקר, חלפתי אחד-אחד על פני כל חברי הקבוצה ומצאתי את עצמי בחוד. ארבעה מהם הכרתי היטב, רותם ועירא, זוג חברים טיילנים שאף שהיה זה הטרק המשותף הראשון שלנו יחד, ידעתי, בהסתמך על נסיון המסעות שלהם שהם לא יהוו כל בעיה, יששכר, חבר נוסף עוד מתקופת הלימודים כבר הסתובב איתי בשטח פה ושם, וריצ'י (אשר כנראה נקראה פעם רחל, אבל הכחישה זאת בתוקף) עמיתתי מן המשרד הייתה אחד האנשים העקשנים והמתמידים שהכרתי, מה גם ששבועיים קודם לכן היא השלימה בהצלחה חצי-מרתון, אשר נערך בנוסף להכל בתנאי שרב. הנעלם הגדול, אם כן, היו השלישיה הנוספת. לא היה זה לחלוטין הוגן לקרוא להם שלישיה, שכן הם התקבצו אל מסלולנו זה ממקורות שונים -- שקד ואיילת היו חברות טובות של ריצ'י, והיא נשבעה בפני מספר פעמים שהן בכושר טוב ולא תעכבנה את הקבוצה, ואילו אלון חלק שולחן עם עירא במעבדה, ולמרות שהיה כבד גוף הוא התעקש להעמיס על עצמו משקל כמעט כפול מכל אחד אחר, מה ששכנע אותי, למרות שלא הייתי בטוח לגבי רגליו הגוצות מעט, שלפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון.
הקצב שהכתבתי היה, לפחות בסטנדרטים שלי, רצחני; לא הלכתי, אלא דילגתי מאבן לאבן במעלה השלוחה; התיק הכבד על גבי, אשר היה עתיד מרגע זה רק ללכת ולהתרוקן, ניסה לנצל את יתרונו הזמני עלי - ונטה קלות עם כל דילוג, מאיים למשוך אותי לאחור, אך עוד הוא זומם להטותי שמאלה אני כבר דילגתי ימינה, מניף אותו אחרי, ושוב, ושוב... אולי היו אלה רגלינו הטריות, ואולי בכל זאת רצה כל אחד מאיתנו להרשים קצת את המטיילים החדשים שהכיר זה עתה, כך או כך, עמדו לפי שעה כל חברי הקבוצה בקצב. אלא ששקד ואיילת הפתיעו אותי, הן הלכו כמו כולם, לא מהר או לאט מן האחרים, אבל כל אותו זמן פיותיהן לא נסגרו אף לא לרגע; הן דיברו על הכל ולפעמים על מספר נושאים בו זמנית כפי שרק נשים מסוגלות. הן דיברו על פוליטיקה וזכויות האדם בגדה, על טבעונות וצמחונות (התברר ששקד נטשה לא מזמן את הדיאטה הפלאוליתית לטובת איזו גרסא איזוטרית של צמחונות), על מצעדי גאווה במקומות שונים בעולם (קצת פאסה, לא?) ועל פמיניזם במאה העשרים ואחת (איילת הייתה מאלה שפונים לעתים לקבוצת אנשים בלשון נקבה, גם אם יש בה רוב זכרי), על מחירי דיור (כמה בנאלי) והאם דאודורנטים טבעיים שווים משהו. בכל פעם שהצצתי לכיוונן ניסיתי לנחש מה טיב הקשר ביניהן -- הן לא הציגו את עצמן כזוג, אך החזיקו לעתים ידיים, מרחו האחת את השניה בקרם הגנה באופן אשר נראה לי כחושני-משהו, ובאופן כללי בקושי שמו לב למישהו מאתנו.
מזג האוויר שיחק לטובתנו, ולמרות שהיו אלו ימים אחרונים של אביב, האויר היה נקי ונעים, השמש נעלמה די מהר מעבר למצוק הגבוה שבמערב ואת מרבית השעה האחרונה הלכנו בצל מלא אשר נסך אפילו קרירות מסויימת על גופנו המיוזעים. למרות כל מאמצי, אל חניון הלילה (שתי שורות של אבנים אשר גידרו רצועה שרירותית של המדבר מאחיותיה) הגענו בחושך. כולם היו גמורים מהיום הארוך והמרוץ הבלתי אפשרי נגד השקיעה. החלטנו שלא נבשל למרות הכל ונסתפק הערב בפירות ואגוזים, וכך ננסה להתעורר מוקדם למחרת ולחזק עצמנו לקראת היום שבפתח בארוחת בוקר חמה. כעת, משהגיעו כולם למחנה, הרגשתי שאחריותי תמה, אחרי הכל כולם פה 'ילדים גדולים', לכן לעסתי במהירות מספר תמרים, צחצחתי שיניים, וללא שהות נוספת התעטפתי בשק השינה שלי ונרדמתי.
התעוררתי מריח של קפה מתבשל וחביתה. השמש עוד לא נראתה בשמיים אבל הלילה כבר נסוג ואור רך האיר את הרמה המדברית עליה לנו. איילת, אשר לבשה היום מכנסונים כחולים קצרצרים, אף שצינת הבוקר עדיין עמדה באויר, כרעה במרחק של לא יותר משני מטרים ממני והייתה עסוקה בהוספת סוכר אל הקפה הכמעט-מוכן. לצידה ישבה על אדמת הלס בישיבה מזרחית שקד, וערבבה ביצה מקושקשת. התיקים של שתיהן עמדו כבר ארוזים ומוכנים ליציאה, ובלבי נזפתי קצת בעצמי על שלא התעוררתי מוקדם יותר. היום השני היה אמור להיות הקשה והתובעני מבין ארבעת ימי ההליכה המתוכננים. ראשית היה זה יום הליכה שלם מן הבוקר עד הערב עם תיקים אשר טרם זכו להקלה ניכרת במשקלם, ושנית היה עלינו לחצות שני קווי-רכס, אשר הירידה מן השני מביניהם הייתה תלולה במיוחד.
לשם שינוי יצאנו לדרך בזמן, אבל הבוקר עמד בסימן תסמונת הלילה-הראשון-בשטח, אחדים מאיתנו לא ישנו היטב וההליכה הייתה בתחילה מנומנמת מעט. ברם, מהר למדי קצב ההתקדמות הואץ, הצעדים התרחבו, ונוף עוצר נשימה החל להראות עצמו במישורים המחוטטים שנותרו מתחתינו. התקדמנו בטור מסודר אשר סדר ההליכה בו כמעט לא השתנה כמו היינו יחידה צבאית. הפעם אפילו שקד ואיילת צעדו לרוב בשקט, גומעות את האויר בלגימות גדולות אשר לא הותירו מקום לדיבור, ורק אזהרה מקרית בדבר אבן רופפת או מדרגה מסוכנת הפרו את הדממה המדברית. אל הערב הגענו תשושים אך, כפי שטוענת הקלישאה, מרוצים. רק אני ויששכר נאלצנו לצעוד עוד קילומטר נוסף, ללא תיקים הפעם, כדי להביא את המים והקרשים שהטמנו מבעוד מועד על דרך ג'יפים לא רחוק מחניון הלילה הנוכחי. לאחר מכן הדלקנו אש ואפינו תפוחי אדמה (אשר ממשקלם שמחתי במיוחד להפטר), בישלנו ואכלנו מרק שעועית סמיך, ולבסוף על קיבה מלאה, התפנינו להתרווח סביב למדורה.
הקבוצה התפצלה אט-אט לתתי-שיחות, אני ישבתי לצד ריצ'י וניסיתי מידי פעם להעלות עניין עבודה כזה או אחר, והיא נזפה בי על כך אך ענתה לעניין -- תמיד הייתה לה הסתכלות מעניינת על דברים, כזאת שהפתיעה אותי לעתים קרובות ואף ערערה קלות את בטחוני בנושאים הבסיסיים ביותר שלכאורה הייתי מומחה בהם. באיזשהו שלב יששכר עבר והתיישב ליד שקד, ניכר היה שהיא מוצאת חן בעיניו מן הרגע הראשון, והיה להם עניין משותף בכל הנושא התזונתי. איילת מצידה ניצלה את ההזדמנות והתקרבה מעט אלינו, הבחנתי ששקד זרקה לכיוונה מבט שאת משמעותו עוד לא יכולתי לפרש אז, אך מכיוון שהייתה מסובכת עד הצוואר בשיחה עם יששכר, לא עלה בידה לעשות מעבר לכך.
המעבר של איילת אלינו לא השפיע עלי כפי שחששתי. לרוב בחברתם של אנשים חדשים אני נהיה שקט ומרוחק, נותן לאחרים להוביל את השיחה, ובעיקר מקשיב, אך בחברה מוכרת אני עוטה מסיכה שונה לגמרי, לרוב אני דעתן, וגם אם איני משתלט על השיחה אני תמיד משמיע את קולי, לעתים נחרצות ולעתים בצורה צינית או אף עוקצנית מעט, קורה שאני מצייר עצמי בצורה נפוחה מעט אך מלאה בהומור ואף גיחוך עצמי, אם כי אלה המפספסים את האירוניה, ודאי חושבים אותי לנאד נוראי. איילת לא הייתה אחת מאלה. להיפך, היא צחקה מכל מה שאמרתי, גם כאשר כלל לא ניסיתי להצחיק, וכך פרקה אותי מכלי הנשק שהייתי מורגל בהם. ריצ'י דיברה בשבחי, וסיפרה לאיילת על כך שאני מצליח למדי בעבודה, אך זו רק הגיבה בביטול והעדיפה לשמוע דווקא מה אני חושב על ריצ'י ועל נשים אחרות מהמשרד שלנו. איילת עבדה גם היא בתחום לא זר לשלנו, ואצלה, בחומרה, מספר הנשים המהנדסות היה זעום אף יותר, נושא שניכר היה שהיא מוטרדת ממנו. ניסיתי להעלות את הטיעונים הרגילים, על כך שאין אפליה ומאידך יש נסיבות אובייקטיביות, אך הייתה לה תשובה מוחצת לכל טיעון, יותר מכך, במקום להתגונן היא תקפה בצורה משכנעת למדי את הדומיננטיות הזכרית, ודי מהר הפכתי מתחת לארשת היהירות המדומה שלי לשק חבטות רטורי. פרשתי באותו ערב לשק השינה שלי כשראשי מלא תהיות סוציאליות, אולם די מהר התפוגגו אלה ממוחי המתנמנם והתחלפו בדמותה של איילת, בגופייתה הלבנה המוכתמת קמעה, והמכנסונים הכחולים, והשיער הבלונדיני-אפרפר משוך בחוזקה לאחור לקוקו הדוק, והיא טוענת דבר מה בעיקשות - עיניה בוהקות בלהט קדוש, אשר המשיך ללוות אותי בחלומותי.
בבוקרו של היום המדובר התעוררתי בזמן, השעון המעורר שלי זמזם בתוך שק השינה, פקחתי את עיני ושמחתי לגלות את שקי השינה שלצידי עדיין מלאים והם עולים ויורדים בקצב נינוח של שנת בוקר. כלומר רוב השקים היו מלאים -- שקד ואיילת לא היו במקומן. הרמתי את עצמי מעט על המרפקים, ומצמצם עיניים הבטתי מסביב. הן עמדו לא רחוק וניהלו שיחה ערה בקולות מהוסים. לא הצלחתי לקלוט הכל אך נדמה היה לי ששקד נוזפת באיילת על דבר-מה. תהיתי אם מדובר בארועי אמש, בלתי משמעותיים ככל שהיו -- חילצתי את עצמי מתוך שק השינה, דחפתי את רגלי לתוך סנדלי השורש וניגשתי לראות מה פשר העניין.
הסתבר ששקד התעוררה עם קרסול נפוח. היא לא הייתה בטוחה אם משהו עקץ אותה בלילה או שזאת סתם תוצאה של דריכה לא מוצלחת מהיום שלפני, אבל הספיק לי מבט אחד בקרסול כדי להבין שהיום הזה לא יהיה פשוט. היא מצידה כלל לא התכוונה לספר לנו על כך, אבל איילת הייתה נסערת, ואמרה שהיא לא מתכוונת לתת לה להתנהג כמו ילדה קטנה ובלתי-אחראית. בינתיים גם עירא ורותם קמו והצטרפו אלינו למשמע ההמולה. עירא הציע שנשנה קצת את המסלול, אני אמרתי שאפשר לחלק את המשקל ששקד סוחבת בינינו כדי להקל עליה את העומס, רותם הציעה להשאיל לה את מקלות ההליכה שלה. שקד לא הייתה מוכנה לשמוע. היא אמרה שתחבוש לעצמה את הרגל, שאין סיבה לעשות שום שינויים במסלול, ושהיא תלך בלי שום בעיה. וכך היה - למשך שעתיים.
כעבור שעתיים שקד התחילה לפגר מאחור, איילת עוד ניסתה לתמוך בה, ואפילו למשוך אותה קצת בעליות, אבל ללא הואיל. הקבוצה כולה האטה את הקצב, אנשים החלו להציץ בחשש מעבר לכתף, אלון הציע, חצי בצחוק, שהוא פשוט יסחוב אותה בסחיבת-פצוע. הבטתי סביב וראיתי חמישה מבטים מודאגים, אולם אף לא אחד מהם שש להתעמת איתה. משכתי בכתפיים, נו, מישהו צריך לעשות את זה, אמרתי לעצמי. ביקשתי מכולם להתקדם עד העיקול הקרוב ולחכות לנו, הסתובבתי והתחלתי לחזור לאחור. כעבור שתיים-שלוש דקות הגעתי אליהן. הן עדיין התקדמו, אבל לאט להחריד. נעמדתי מולן,
"מה יהיה?", שאלתי.
"אנחנו מתקדמות", אמרה איילת.
"אתן זוחלות", עניתי, מנסה לשמור על טון מאופק ככל הניתן.
"תן לי לסיים את העלייה הזאת, אני בטוחה שבירידה אכנס לקצב", אמרה שקד מבלי להביט בי, שנינו ידענו שזה לא יקרה.
"אני מצטער, שקד, אבל זאת לא אופציה… אנחנו כבר באיחור, ואת רק חופרת לעצמך בור יותר עמוק בהתעקשות הזאת. ככל שנתקדם לאט יותר, כולם יהיו לחוצים יותר, ואת גם יכולה לגרום נזק לרגל -- ", שקד ניסתה למחות, אבל קטעתי אותה והמשכתי, "יש ביטוי ברוסית שאומר 'הצלת הטובעים היא מעשה ידיהם של הטובעים עצמם'... ואת פשוט מסרבת לעזור לעצמך פה."
"על תטיף לי - מכיוון שאני בחורה אתה חושב שאתה יכול לרדות בי ככה", התריסה היא, אבל ראיתי שבפינות עיניה מופיעים ניצני דמעות.
"אלהים אדירים, לרדות בך, על מה את מדברת - ", התחלתי לאבד את הסבלנות וגם הרגשתי שזה הזמן להביא את חילופי הדברים האלה, שיכלו להמשך עוד דקות ארוכות, לכדי סיכום, "בואי נחכה עם ההגיגים הפמיניסטיים לסוף הטיול, אוקי?! אחרי זה את יכולה לנאום לי כמה שאת רוצה אבל עכשיו את הולכת לתת לי את התיק שלך, איילת תעזור לך ללכת, ובתקווה תצליחי לדדות ככה עד סוף היום. ומחר… מחר נראה כבר מה נעשה".
שקד התכוונה למחות, אבל משהו בה נשבר, הדמעות התחילו לזרום מעיניה, וגאוותה לא התירה לה כנראה להתעמת איתי במצבה זה. היא השילה את התיק מכתפיה והניחה אותו על הקרקע, ניגבה את פניה בגב ידה, ובתמיכתה של איילת התחילה לצלוע מעלה במשנה מרץ. מעבר למשקל שהוסר מכתפיה, היה נדמה לי שהיא פשוט רוצה לברוח מפה, ממני, רחוק ומהר ככל הניתן. הרמתי את התיק ותליתי אותו מקדימה, קיצרתי את הרצועות והצמדתי אותו לחזי, אבל הוא עדיין היה גדול מידי והפריע לי להתקדם בחופשיות, לכן הוצאתי שק שינה מתאו העליון שלו והעברתי לשלי, כיווצתי עוד קצת את התיק הקדמי, ומרוצה למדי מהתוצאה התחלתי לצעוד, שקד ואיילת הספיקו בינתיים להתרחק קצת והיה עלי להתאמץ כדי להשיג אותן, "מצויין" חשבתי לעצמי.
האווירה בערב הייתה מתוחה-משהו, אכלנו בשקט, כל אחד שקוע במחשבותיו הוא. שקד נרגעה מעט, וגם מצב הקרסול היה לכל הפחות יציב. היא עדיין התחמקה ממני, אבל לא ציפיתי לפחות מכך. היחידה שנראתה מעודדת הייתה למרבה הפלא איילת. היא מצאה כמה בלות ישנות זרוקות לא רחוק, וכך יכולנו להדליק מדורה, אף שלא תכננו את זה. היה נראה שהאנשים מתעודדים קמעה, אך הלילה התחיל לרדת, והעייפות המצטברת החלה לתת אותותיה. אחד אחד פרשו כולם, ולא עבר זמן רב לפני ששקי השינה מסביב שקעו אל תנוחות השינה שלהם והפסיקו להתנועע. נותרנו רק איילת ואני. הייתי נסער משהו מארועי היום, וידעתי שאין סיכוי שארדם, לכן היה לי נוח לשבת ולהביט באש השוככת. איילת ישבה מימיני ובמרחק מה ממני, גם היא הייתה מרוכזת בלהבות המשחקות בין הקרשים היבשים אשר התכלו בקול רשרוש נעים. מידי פעם היה נדמה לי שמבטה נודד גם לכיווני; רציתי לדבר איתה, אך לא ידעתי מה לומר, האם היא כועסת עלי? האם עלי להתנצל? לדבר כעת על הא ועל דא אחרי מה שקרה בבוקר נראה לי מלאכותי… לבסוף נואשתי והתעייפתי ממחשבותיי שלי, איחלתי לאיילת לילה טוב, מצאתי לי חלקת קרקע ישרה יחסית, ניקיתי את המשטח מהאבנים הקטנות שהיו פזורות בו, נשכבתי על הצד וקיוויתי שהשינה תשתלט עלי במהרה והיום הזה יבוא אל סיומו.
אני לא בטוח אם הספקתי להרדם, או שמא המחשבות הטורדניות עוד הסתובבו בראשי ומנעו ממני לשקוע כליל אל השכחה, אבל לפתע הרגשתי משהו קר ולח על עורפי, וגוף מתקרב ונצמד אלי מאחור. שרירי נדרכו, והסתובבתי בבהלה שמלווה תדיר התעוררויות מסוג זה. לצידי שכבה איילת. היא הייתה צמודה אלי ורק שקי השינה הקיציים הדקים הפרידו בינינו. פנינו היו עתה מרוחקים רק מעט זה מזה, שכבנו כך בשקט מביטים האחד בשניה, אולי חצי דקה, אולי דקה, אולי עברו כך אף חמש דקות, אחר-כך משהו פקע, והתנשקנו. לאט לאט ידינו הצטרפו, הפשלנו את שקי השינה עד המותן, ומצאתי את עצמי חובק את גבה, את כתפיה, עורה היה בהיר מאד והחל להתקלף אחרי יומיים בלבד במדבר, גרגרי חול דבקו בגופנו שהחלו להזיע מחום ההתרגשות וקרבת הבשר, והיה בכך משהו מרתיע ומסעיר בו זמנית. איילת נאנחה חרישית והחלה להפשיט אותי, אך זה כאילו ניער אותי ממערבולת-החושים אליה נסחפתי. התרוממתי מעט והסתכלתי סביב, היה נראה שכולם אכן ישנים -- או מזייפים את זה די טוב, חשבתי.
"מישהו יתעורר", לחשתי.
"אף אחד לא יתעורר", הרגיעה אותי איילת, "וגם אם כן, לא נורא, אני מבטיחה להיות שקטה", היא חייכה חיוך שובב.
"אני לא חושב שאני יכול -- ", ניסיתי למחות.
איילת אחזה בידי והוליכה אותה אל בין רגליה, היא הייתה רטובה מאד. "אתה מרגיש את זה?!", היא הפצירה-התריסה בי, "אני לא נשארת ככה עכשיו..."
נקרעתי בין ההשתוקקות שלי אליה לחוסר הנוחות שחשתי בסיטואציה, "את לא מבינה," המשכתי בלחש, "אני לא חושב שאני מסוגל, פיזית, לא עם כל האנשים מסביב"
איילת מששה את מפשעתי, והאיבר שהיה זקוף ומחכה לפורקן רק לפני רגעים ספורים, היה עתה רפוי למחצה. "אוקי, בעיה שלך", הפטירה היא כלאחר יד, "זה לא אומר שאני -", היא הדגישה, "אסבול בגלל זה, כן?" היא הניעה את גופה על הקרקע בגמישות נחשית, כך שפני יהיו מול חלציה, הרמז היה ברור. קפאתי כך לרגע, תחושת עלבון החלה לעלות בי, לא האקט עצמו הרתיע אותי, גם לא בסימתה שתובלנה בשלושה ימי הליכה במדבר, היה בכך משהו אקזוטי - אך אותה קרירות, כה אנוכית, כה נחרצת, בה התבטלו רצונותיי בפני אלה שלה, היא זאת שהלמה בי, ובה בעת גם דירבנה אותי אותה תחושה עצמה ממש; קירבתי את לשוני אל הלחלוחית, ובמוחי התערבבו קלישאות במטאפורות, פאטה-מורגנה, נוה מדבר... וככל שהלשון הלכה והעמיקה, נעה בתנועות קצובות, מוחי התנקה ממחשבות, מהמדבר וצינתו, מגרגרי החול הטורדניים, משקי השינה שסביבנו והאנשים שמאכלסים אותם, ואף מקיומה של איילת עצמה. משהו מכני השתלט עלי, או שלא - אני הייתי המכני, השמיש, כלי-השרת, זה שאין בו עוד רצון או עצמיות, שהוא חלק מהכל, והכל חלק ממנ-- העווית שהתפרצה וזרמה באחת דרך גופה של איילת, טלטלה ומשכה אותי חזרה אל המציאות. היא התכווצה כולה סביבי וכך נספגו גם בי רעשי המשנה, אחר-כך הכל דמם. המומים מעט התכסנו בשקי השינה, מקדישים תשומת לב מועטה למה שיחשבו אולי מחר, ובמהרה נרדמנו.
התעוררתי מאוחר יחסית, ידעתי את זה עוד בטרם פקחתי עיניים משום המולת סידורי-הבוקר שהמתה סביבי. מיד שבו ועלו בי ארועי אמש וניסיתי ראשית לתפוש את מצבי בעיניים עצומות, כאילו הייתה בכך איזו שכבת הגנה. הרגשתי את שק השינה מכסה את כל גופי, ואת תחתוני דחוקים בתוכו באיזור הרגליים, שמחתי שאוכל לפחות ללבוש אותם בתוך השק. תהיתי מה מצבה של איילת, האם היא ישנה עדיין, ערומה אולי, והאם שקי השינה שלנו קרובים מספיק לעורר חשד. חשתי בשיירי עסיסה על שפתי, והדבר ניכר מיד בזקפת הבוקר שהשתוללה עתה וסרבה בתוקף להכלא בתוך התחתונים. לא הייתה ברירה אלא להתיישב ולפקוח עיניים. לפחות אבן אחת נגולה מעל לבי, איילת לא הייתה בתוך השק, שכלל לא היה פרוש לצידי אלא מקופל כבר וקשור לתיק שלה אשר היה שעון על סלע, בצידו השני של מחנינו הקט. האמת היא שאפילו לא ידעתי בדיוק מדוע אני חש מבוכה כה גדולה ביחס אליה, גבר ואשה, הדברים האלה קורים הרי כל הזמן -- מאידך, לא לי, חשבתי, לא ככה פתאום, ללא הכנה מוקדמת.
התארגנתי באותו בוקר לאט. צחצחתי שיניים ביסודיות מיוחדת, כאילו היה בכך להעלים את ארועי אמש. אחר כך ניסיתי שלוש פעמים לדחוס את שק השינה לתוך הכיסוי שלו, ללא הצלחה. ראשי היה סחרחר מעט, והרגשתי כאילו ידי מסרבות לבצע את המשימות שמוחי מטיל עליהן. חברי איחלו לי בוקר אור, אך אני רק המהמתי לעברם. את המסלול של אותו יום ומראותיו אני זוכר אך בקושי, אך משהגענו לסופו, ונפרדנו כולנו, מחליפים חיבוקים ואיחולים לבביים המפצירים לשוב ולטייל עוד יחד, זכור לי החיבוק של איילת - איך השתהנו רגע ארוך מידי זה בזרועותיו של זו, והריח המוסקי המשכר שאפף את צווארה, ואיך נפרדנו בסופו של דבר ואני כמעט לא הבטתי בה, למרות שאולי הייתי צריך --
