כבר מן היום הראשון שררה בינינו איזו איבה בלתי-מוסברת, אפשר היה אפילו (אם תסלחו לי על השנינה הנדושה) לומר שחתול שחור עבר בינינו, אילולא הייתי אני החתול, וכלל לא שחור אלא אפרפר עם כתם לבן (ומרהיב) על החזה, וחתולים הם כידוע כפייתיים עד אובדן הכרה כשמדובר במשחקי מילים.
תחילתו של אותו יום, אשר נדמה לי עתה כה רחוק שלא אופתע אם יתברר שהיה זה בכלל חתול אחר, או למצער נשמה אחרת של אותו חתול (שהייתי ואיני עוד), לא בישרה כלל על המשכו; הן רגע אחד אני מצונף בתוך חיקה המחמם של אמי-מולידתי, ובזה אחריו (שוד ושבר!), אני צונח מגג-הבניין, מתגלגל על גגוני הכביסה, ומהגגון אל צמרת העץ, ומשם אל הענפים התחתונים, ולבסוף לתוך ערימה של סחי ושלג! את הנפילה שרדתי רק בזכות גמישות גופי המופלאה ותושייתי החתולית, אך מן הקור והרפש (ואם להתפייט קלות, גם מהבדידות הקיומית) הצילה אותי בריה שמיימית, מלאך שנפל מגן העדן, כליל-השלמות המהלכת על פני האדמה, בקיצור פשוט בחורה לעניין – היא מאיה.
ועוד באותו הערב כבר הייתי רחוץ ומבושם, מכורבל בתוך סל, עטוף בשמיכות לרוב, ולמרגולתי צלוחית נדיבה של חלב, והנה שניהם עומדים מעלי והיו כחולמים; מאיה שחיוך אמהי נפלא משוך על פניה, ומאידך מזעיף-הפנים הקומפולסיבי, האיש בעל לב האבן, האויב-המר, לא, הנמסיס שלי, הכוונה היא כמובן לקארל.
"אני מרגישה שזה הגורל, קארל, הרי הוא נפל עלי, כמעט מילולית, מהשמיים. הן יודעת אני שאתה לא אוהב חיות, או ילדים, או כל דבר שיש בו איזה זיק שמחה או שובבות והופך את החיים לאפורים מעט פחות, אבל—תהיה חייב להתגבר."
קארל נאנח ופניו נופלות, "זאת מחוייבות; מי יאכיל אותו, מי ינקה אחריו? אולי פשוט נקח אותו מחר לצער בעלי חיים.."
"צער בעלי חיים!", מאיה מכוונת מרפק אל בין צלעותיו של קארל, ואמנם יש מן בדיחות-הדעת במחווה, אך הגניחה המופתעת שהיא מחלצת ממנו מוכיחה שיש גרעין של אמת בכל הלצה, "אני אראה לך מה זה צער בעלי חיים. תתבייש לך. פשוט תתבייש. וגם—אתה יודע שיום אחד אני רוצה ילדים, ואז מה, מי יאכיל אותם, מי ינקה אחריהם", היא מחקה את קולו המאנפף קלות של קארל.
"ילדים...", ומנימת קולו ברור שאין זה מנושאי השיחה החביבים עליו, "נו, ניחא, נשאיר את החתול. אני בטוח גם שכבר המצאת לו שם, לפרחח הקטן-"
"אויש, אתה מכיר אותי טוב מידי, קארל. יום אחד נצטרך לעשות משהו גם בקשר לזה, אני אוהבת להפתיע, וזה נהיה קשה – אבל זה כבר נושא לדיון אחר. עכשיו תראה את הפלומה הנהדרת הזאת, שיש לו מסביב לראש, ממש גור אריות קטן! נקרא לו ליאו."
בנקודה זו אני חש שעלי להבהיר דבר מה. לחתולים אין שמות. לא באמת. זה מן משחק מטופש כזה, שמאיזו סיבה תמוהה בני האדם אוהבים לשחק בינם לבין עצמם. נו, שישחקו. אך אנא מכם, אם אתם בוחרים להשתתף במחול-הלצים הזה, זכרו-נא: לא אריות ולא נעליים (למרות שנעליים זה די טעים, מסתבר); ליאו הוא הרי לא יותר מאשר קיצור לנפוליאון, שהוא-הוא השם הראוי לחתול שכמותי, אם איזה שם ראוי לי כלל ועיקר... אך אנו סוטים מן העיקר. אם כן, למחרת יצאה מאיה לעבודה וקארל נשאר להשגיח עלי, "רק כדי לראות איך הוא מתאקלם". מובן שיללתי כל היום – וכי מה עוד היה לי לעשות, עד שקארל התייאש וסגר אותי בחדר העבודה. אוי כמה שהוא חטף על זה אחר-כך, צלחות התנפצו, דלתות נטרקו, מפילות פיסות קטנות (ולא מאד טעימות, נו, חתולים אוהבים לטעום הכל) של טיח על הרצפה, זעמה הקדוש היה בלתי-ניתן לריסון. מובן שהוא נאלץ לסדר ולנקות את הכל, אך גם לאחר מכן, כל תחנוניו לא הואילו, והוא נשלח לבלות את הלילה על הספה, "ותגיד תודה שלא על הרצפה הקרה, כמו שבאמת מגיע לך. מפלצת." בעוד אני התחממתי לי תחת שמיכתה של מאיה.
כך עברו להם הימים. מובן שהמקרה המצער לא חזר על עצמו. קארל נהג בי בריסון מאופק ונימוס מופתי. לכאורה דאג לכל צרכי, אך המבטים הנבזיים שהיה מגניב כלפי לעיתים כשמאיה לא השגיחה, גילו לי את אשר על ליבו. הוא רק חיכה להזדמנות שלו. אך מה לי כי אלין. אני חייתי חיי נהנתנות ותפנוקים. היו ערבים שמאיה הייתה חוזרת הביתה מהעבודה, נשכבת על הספה, ואני הייתי משתרע למראשותיה, מגניב איזה ליקוק שובב אל תנוך-אוזנה, והיא הייתה נושקת על שפתי, וכך היינו ממשיכים להתלקק ולהתגפף, לעיתים אף במשך שעות, והיא הייתה משבחת באוזניי קארל את לשוני המחוספסת והתמדתי הבלתי-נלאת, והוא היה יושב זעוף על הכורסא ממול, לכאורה קורא לו בעיתון, או באיזה חיבור פילוסופי מתיימר, אך אני, בעיני החתול הבוחנות לב וכליות שלי, ראיתי את הקנאה אוכלת אותו מבפנים, אוכלת ואינה מרפה.
לפני 13 שנים. 25 בנובמבר 2011 בשעה 8:53
