ואז הגיעה העונה הזאת של השנה. השלג כבר נמס מזמן, וניצני הפריחה החלו להתפשט לכל עבר. הימים הלכו והתארכו, וחמימות נעימה החלה לפלוש לתוך הבית. ומבחוץ החלו להשמע קולות היחום וריחותיו. השינויים היכוני בתדהמה ועוררו בי בלבול עמוק. חשתי שעלי לעשות מעשה, אך מהו אותו מעשה לא ידעתי. הן גם אני השתנתי; כבר לא הייתי אותו גור חנפן, אלא חתול של ממש, מעשה ידי עצמו, בשל לקראת כל אתגר שיוצב בפניו. כמעט בעל כורחי נשאבתי אל תוך מסע הכיבושין הנועז שלי.
ההתחלה הייתה צנועה. הן כל מצביא צעיר יודע שלא ניתן לצאת למערכה כאשר העורף פגיע, על כן סימנתי טריטוריה. אף פינה בבית לא חמקה מפני, ועד מהרה לא ניתן היה עוד לטעות בזהותו של אדון המקום. קארל יצא מדעתו. כבר בכניסה לדירה היה מעקם את אפו, ואז דוהר לארון לחפש את מטהר האוויר – ממלא את הבית בריח הסינטטי, אך ללא הועיל. האויר, כמו גם האוירה (ציינתי לעצמי בגיחוך) נותרו בשלהם. בבקרים עוד היה משתהה ארוכות במקלחת, מנסה לקרצף מעל עצמו את הריח הזר; אחר-כך היה מבריש ומנקה את חליפותיו, רק כדי לגלות בבוקר שלמחרת שהן מלאות שוב באותן פיסות פרווה זעירות שהקפדתי להשיל לכל עבר. וכל אותו זמן השקיפה על כך מאיה מן הצד. נדמה היה שהיא שואבת הנאה מסויימת מהעימות בינינו גם אם עמדתה הרשמית הייתה פייסנית תמיד. אך המתח גבר, וברור היה שלא נוכל להמשיך כך לאורך זמן.
ובאותם הימים ממש הפציעה בחיי לראשונה אותה פתיינית ארורה. בתחילה היה זה רק צל חולף בין הבוקיצות, או שמץ השתקפות בשלוליות שהלכו והתרבו. אך עת הרוח שינתה כיווניה, והחלה לנשב ביתר שאת, מתפרצת אל הסדקים שבין החלונות ממש, הופיעה הפתיינית בדירתי במלוא נוכחותה הריחנית. כלומר, טרם ראיתיה במלוא אורכה, מאף עד-קצה זנב (כפי שמקובל לומר אצלנו), אך כבר ידעתי עליה כל מה שיש לדעת. והאמינו לי, חברים, היה מה לדעת. וכך בהיתי בחלון, והזלתי ריר, ודמיינתי ופינטזתי, ולראשונה בחיי נתקנאתי בחתולי-הרחוב, שאף שחייהם קשים מנשוא ומלאי סבל, באים הם על שכרם בהתפרקות היצרים העזה שנשמעה עתה מידי לילה בסמטאות המטונפות שסביב לבית.
לכן תבינו אולי, מדוע ביום בו הופיעה לפתע אותה נקבה פותה על אדן חלוני, נהגתי כפי שנהגתי. וכי איזו עוד ברירה הייתה לי, מלבד להוציא את תסכולי על וילונות הסאטן וריפודי הספות, העיתונים שעל שולחן הקפה, הסרוויס הצ'כי, שטיחון הרגליים, שלט הטלוויזיה, אוסף הבולים של קארל וכל שאר סממני הבורגנות שחצצו ביני לבין מושא תשוקתי. דווקא את החלון הנעול, שאולי היה אשם מכולם בחציצה זו, הותרתי בלא פגע, משום שלא יכולתי לסבול את צלילן הצורם של ציפורניי חורקות על פני משטח הזגוגית. וכך בערך מצאו את הדירה קארל ומאיה בשובם הביתה באותו ערב.
בתחילה עוד עלתה הסברה שמדובר בפורצים, אך מאיה הכריזה שכל התכשיטים במקום, והחשש הזה נמוג (וטוב שכך! פורצים? בבית שלי?.. מי יודע מה היו עושים לי – החסרתי פעימה או שתיים). ברם עתה הופנתה האצבע המאשימה כלפיי. "חיית פרא, בן בליעל, אסון מהלך על ארבע...", הטיח בי קארל, כשהוא מתרוצץ אחוז תזזית מחדר לחדר כדי לאמוד את הנזק, "פושע נתעב, ממזר כפוי טובה—".
"אי-שפיות זמנית", ניסיתי למלמל בתמימות מתחת לשפם.
אך מאיה, שכל אותו זמן ישבה בשקט על הספה בסלון וללא תכלית מיוחדת אספה את קרעי העיתונים שלרגליה, אמרה בקולה העצוב, "אתה יודע שעוברת עליו עכשיו תקופה קשה."
"תקופה קשה? תקופה קשה?!.. תראי למה החיים שלי הפכו. אנחנו מוכרחים לסרס אותו, מאיה. זה הפתרון היחיד."
"אנחנו לא הולכים לפתוח את הנושא הזה שוב. אתה יודע מה דעתי בנושא", השיבה, והעצבות שבקולה החלה להתחלף בנימה כעוסה יותר.
אך קארל, שהיה עדיין בעיצומו של התקף זעם כלל לא נתן דעתו על כך, "אנחנו הולכים ועוד איך הולכים! אני לא ממשיך ככה! החתול הזה מסורס עוד מחר. זה או אני או הוא—"
הרגשתי את איברי מתהפכים בקרבי. סירוס – ידעתי מה זה אומר, שלום ליצרים, שלום לחשק, שלום לפתיינית ולאהבה, שלום ולא להתראות... אך מאיה רק אספה אותי אל חיקה, וליטפה את ראשי ואימצה אותי קרוב לליבה, ובלא אומר נעצה בקארל מבט מצמית שכזה, שלא הייתי מאחל לגרוע שבאויביי (כלומר לו), והאירה בי עוד איזה שביב של תקווה.
לפני 12 שנים. 9 בדצמבר 2011 בשעה 10:22
