עוד בשלהי הסתיו חשתי שאין זה הולך להיות חורף רגיל. העגורים הקדימו בנדידתם, וגם החופמאים לא השתהו כלל על גדות אגם המסור. הרוח נשבה בפרצים לא החלטיים, ושינתה את כיוונה תדירות. רמות המים היו נמוכות, והשלכת נטתה לעבר הצהוב החרדלי, במקום אל הגוון האדמדם שכה למדתי לאהוב… והוא אכן עמד בכל הציפיות; תחילה הגיעו סופות הברד האלימות, שהטיחו את קליעיהן בעוצמה שצרבה בבשרי. אחר-כך כאילו נרגע, בא על סיפוקו, והחליף את האגרסיה במתינות; כיסה הכל במעטה שלג נהדר, שלא נסוג במשך שבועות. האגם קפא – זו הפעם הראשונה במשך ששת החורפים שביליתי לחופיו – ונראה היה שהקרח עבה דיו כדי לשאת את משקל גופי אל הצד השני; לא ששם חיכתה לי איזו נחמה... לדוג לא ניתן היה, שכן לא היו ברשותי כלים כדי לחדור את שכבת הקרח. הציד, אשר בימים כתיקונם היה קשה, נעשה כעת כמעט בלתי אפשרי, ומלאי האגוזים והגרגרים ששמרתי מהקיץ כמעט אזל. תחושת הרעב, שגם קודם לא הייתה זרה לי, הפכה לבת לוייה קבועה. הייתי מכלה את רוב מרצי במהלך היום במרדף עקר אחר ארנבונים, שגילו הסתגלות טובה משלי לתנאי השלג, ובערבים הייתי קורס באחד המחסות הארעיים שהקמתי בתקופות נוחות יותר של השנה ומשפשף כפיסי עץ עד שעשן חלבי היה מתחיל להיתמר, וחומה של המדורה הקטנה היה בכל זאת מחזיר איזה שמץ חיוניות לגופי החלוש. והנה, אף נחמה פורתא זו עמדה כעת בסימן שאלה; חומרי הבערה מצומצמים היו – ואם לא די בכך, הענפים ספוגי הלחות עישנו כל-כך שהיה חשש ממשי שמישהו ישים לב לעובדת קיומי, אף בפינה נידחת זאת של העולם.
לא היה זה מפתיע, אפוא, שנאלצתי להרחיב את טווח שיטוטי בחיפוש כמעט נואש אחר אוכל. באחד הימים, במרחק של כחמישה עשר אלף צעדים מתחום-שבתי הרגיל, נתקלתי בבקתת-עץ שמוקמה בתבונה באזור בו המדרון נשבר במפתיע ויוצר מגן טבעי מפני רוחות הצפון. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהגעתי לאזור זה, אך הפעם הקודמת הייתה כה טראומתית שבמשך שנים נמנעתי מלשוב לשם. אותו מפגש מקדים התרחש בשנה הראשונה למה שהתרגלתי לכנות אחר-כך "תקופת גלותי", כבר הספקתי לסגל לי אז אי-אלו מיומנויות מחיה בחיק הטבע, אך את מידת הזהירות שדומה שמוטבעת היא בכל בעל-חיים מיום לידתו, באשר להתרחקות מפנינו, מבני האנוש, טרם רכשתי. הייתי דג דגי שמך שמנוניים מידי יום ביומו, מלקט גרגרים ופירות יער, ומתחקה אחר עקבות שונים, שלמדתי לזהות בנקל. מעודד מהצלחות קטנות אלה, פניתי לרחרח בין הבקתות המועטות שהיו פזורות להן באזור. קיוויתי למצוא שם כלי עבודה שיעזור לי בשגרת יומי, גרזן או סכין-צייד גדולה, או למצער משהו בעבור הנשמה – חפיסת סיגריות נטושה בטרם עת, או אם יתמזל מזלי וחלקת בשר נשית תופיע ותבצבץ מולי באיזה פתח או חלון, ותזכיר לי עולם שנטשתיו בגופי, ואף על פי כן המשכתי להשתוקק אליו בכל מעודי. אך כל שהופיע היה קנהו הכפול של רובה ציידים, שהונף וכוון לעברי, וצמד יריות אשר מהם ניצלתי אך בקושי הודות לרצף הקללות שנמלטו מפי היורה רגע או שניים לפני שסחט בבטחה את מנופו הכפול של ההדק. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי, ועד היום אני זוכר את טעמה המריר של תחושת הניצוד, שהציפה והתפשטה אז בפי. וכעת, שוב ניצבתי מול אותו בית עשוי בולי עץ עתיקים שהונחו להם בפשטות שתי-וערב כדי ליצור מסגרת איתנה שהקנתה למבנה יציבות ובידוד כאחד.
השעה הייתה שעת בין ערביים, ורוחות הצהריים שככו כמעט כליל. הטיתי ראשי והמתני לרעשי הבית שיינשאו לעברי לאיטם על פני האוויר חסר-הניע. בתחילה לא שמעתי דבר. אחר-כך הגיע קרקוש קל של כלים מן החלק האחורי של הבית, אשר הנחתי שודאי מכיל את המטבח, ושוב השתרר השקט. לאחר כשלושים דקות נפתחה דלת הבית, ומתוכה יצאה אשה אוחזת בשתי ידיה גיגית פח מלאה לעייפה בכבסים. נראה היה שהמשא כבד, שכן היא הטתה את גבה לאחור כדי לאזן את משקלו, ולמרות זאת התקדמה בצעדים איטיים ובטוחים. יכולתי לחוש את המתח שבכתפיה הרחבות, כתפיים של אשת-מלאכה למודת קשיים. תלתל בהיר וסורר כיסה לרגע את עיניה, אך היא ניערה אותו מיד בתנועת ראש החלטית. היא הניחה את הגיגית על הקרקע, ופנתה לתלות את תכולתה על חבלים שנמתחו בין העצים אשר כאילו פלשו על תוך קרחת-היער הקטנה בה ניצבה הבקתה. לפתע חוגלה פצחה בסדרת קריאות מתוך הסבך בו הסתתרתי. האשה הרימה את עיניה והביטה לעברי. מבטה השתהה ארוכות על כתם הצל בו הייתי חבוי, אך היא לא הראתה כל סימן של זיהוי. שוב לא הייתי בטוח אם אני הצייד או הניצוד. משהו ניעור בי. התוכנית המקורית הייתה לחכות לשעת כושר כדי לגנוב חתיכת בשר מיושן, או שימורים שודאי שמורים היו במחסן – אבל פתאום רציתי יותר. חמקתי בזחילה ממקומי, והתחלתי להקיף את הבקתה. נעתי במהירות, בהחלטיות – בחצי שפיפה, ספק על שתיים, ספק על ארבע, כמו רוח-רפאים, כמו חיה או צל. וכשהאשה סיימה את מלאכתה, ופנתה להכנס חזרה אל תוך הבית, אני הייתי שם, בינה לבית הדלת, מחכה. ודאי החסירה פעימה, בכל זאת, דמותי הייתה אז מחרידה-קמעה: זקן-עבות, עיניים של אדם שלא ישן כמעט שבע שנים שנת-ישרים, טרודות, טרופות, ולגופי מה שהייתה אי-אז חולצה, ומכנסיים. הנעליים נהרסו מזמן.
היא הייתה הראשונה להתעשת, "לא רבים הם המבקרים במחוזותינו...", ולאחר שלא זכתה לתשובה, "והזרים כאן, נפוצים עוד פחות", הוסיפה בשמץ תוכחה.
שיני נקשו, האם מתוך רעב, או שמא מן ההתרגשות שבפגישה לא צפויה זו; לא שאיבדתי את כושר הדיבור, אך צורת תקשורת זאת כבר לא הייתה טבעית לי עוד, הבנתי פתאום. במחווה שאף אותי עצמי הפתיעה, נהמתי לעברה.
(רציתי לפרסם את הסיפור המלא, אבל אחרי תקופה די ארוכה בה לא כתבתי כלום אני קצת תקוע, ולמרות שדי ברור לי מה עתיד לקרות, אני חוזר ומשכתב את מה שכבר נכתב ממילא... בתקווה שהפרסום החלקי יעזור לי להתקדם 😄 )
