314.30
איך מתחילים עם מישהי שנמצאת בחוג החברתי שלך?
גרוע מכך, איך מתחילים (בלי להתבזות) עם מישהי כזאת, שגם נראית (ביום רע) כאילו פסעה החוצה מתוך תמונת השער של הקוסמופוליטן?
אלה השאלות שהטרידו אותי בזמן שישבתי בקצה השני של השולחן, והגנבתי מבטים חפוזים אל המחשוף של קרן. הצצתי בה מזוית העין וקיוויתי שזה לא בולט -- לא בולט מידי. אף פעם לא ידעתי לומר בבטחה האם נשים רואות מחמאה או עלבון במבט גברי שגולש מפניהן – גולש מטה, ובעצם אל המקום אליו הוא מוזמן. אולי עשן הסיגריות שעמד מעל השולחן הסתיר אותי, ושאר הנוכחים מצידם היו שקועים בשיחה בטלה – וליבם טוב בגולדסטאר; זאת לא הייתה לי הפעם הראשונה. גם לא השניה או השלישית, למעשה העניין כבר הפך לשגרה שניה עבורי. שגרה מחורבנת. חיכיתי בציפיה מהולה בעצבנות לסוף הערב, שכן למזלי קרן גרה לא רחוק ממני, ומידי פעם הייתה תופסת איתי טרמפ הביתה. נו, אולי היום זה יקרה!
ברכב. מאוחר יותר באותו ערב. שנינו שתויים קמעה. אני מנסה לשמור על פכחות יחסית ולתמרן את המכונית ביד בוטחת. קרן מפטפטת. מחר שישי, ומסתבר ששנינו צריכים לעשות קניות. אני מציע ללכת לסופר ביחד (כל הכבוד באמת! יופי של דייט! אני גוער בעצמי בלב, אבל את הנאמר אין להשיב)
"תשמע," היא משיבה – וזאת בקשה מוזרה במקצת; ואני לא בטוח אם האלכוהול הוא שמדבר מפיה, "אני חייבת ללמוד לבחינה מחר... יש אולי מצב שתקנה כמה דברים גם בשבילי, ותקפיץ לי אותם ככה, על הדרך..."
אני מתלבט. מצד אחד זאת ודאי הזדמנות. מצד שני גם זה לא בדיוק וואט איי הד אין מיינד.
"אוקי..", אני אומר בסוף, בצורה לא מחייבת במיוחד, בזמן שאני עוצר את הרכב מול הבניין בו היא גרה.
אבל כעת משנתתי הסכמה עקרונית, לא נראה שקרן מתכוונת לוותר לי, "יופי! אני אשלח לך רשימה מחר על הבוקר. אני חייבת לך!". ומכיוון שמתחילות להצטבר מספר מכוניות מאחרינו, היא יוצאת בזריזות מהאוטו וממהרת, מתנדנדת קלות, לכיוון הבית. אני מציץ הצצה אחרונה אל עבר זוג מגפי העקב המתרחקים, מוריד את הא(ר)מברקס, והרכב מתגלגל לדרכו.
בוקר שלמחרת. הלום כאב-ראש קל של היום-שאחרי, אני עומד בתור בסופר. עובר בפעם האחרונה על הרשימה שקרן שלחה לי במייל מוקדם יותר, ומציץ מידי פעם אל העגלה. כן, הכל שם, אני די מרוצה מעצמי. אמנם הרשימה הפתיעה אותי קלות הן באורכה והן בתכולתה ("אולדייז סגול – עם הפס הכחול למטה" למשל, סחט ממני הרמת גבה), אבל התגברתי. אני מחלק את המצרכים לשתי ערימות על הפס הנע של הקופה, ומבקש מהקופאית לערוך חשבונות נפרדים. 314.30 מראה הצג הקטן, בבואי לשלם את החשבון של קרן.
420 [1]
קרן פתחה לי את הדלת והזדרזה לסור מדרכי, שכן הייתי עמוס שקיות.
"תניח אותן במטבח בבקשה", היא הראתה לי את הדרך. ולאחר שפרקתי מעצמי את העול, התיישבתי לרגע כדי להסדיר נשימה.
"קפה?"
הנהנתי בראשי, "נס.."
"סוכר? חלב?"
"1 קפה, 1 סוכר, קצת חלב", השלמתי את התרגולת.
המים רתחו, וקרן מזגה אותם לספל שקוף שהעמידה מולי. את קרטון החלב היא שלפה ישירות משקית הקניות שהבאתי. אחר כך היא מזגה לעצמה כוס מים והתיישבה לצידי.
"הבחינות האלה הורגות אותי!", היא הפטירה, והרגשתי שבכך היא מיצתה את הסמול-טוק שלה לבוקר הזה. אחר-כך קירבה אל עצמה את המאפרה שנחה קודם במרכז השולחן, הדליקה סיגריה, קמה בעצבנות, פתחה את חלון המטבח, וחזרה לשבת. היא לקחה שאיפה ארוכה מן הסיגריה והביטה בי, כמו חושבת מה לעשות בי כעת. גם אי מצידי הרגשתי שהכדור במגרש שלה, ולמרות שההמתנה העיקה עלי קצת, שכן לי לא היתה הסיגריה להתרכז בה, לגמתי מהקפה (שהיה די גרוע) והמשכתי לחכות.
וכמו מעצמן נדדו עיני כלפי מטה. ראשית אל שדיה של קרן, ואז אל הירכיים החשופות, והלאה במורד שוקיה הארוכים והחטובים, ולבסוף אל כפות הרגלים שהיו למרבה צערי נתונות בסנדלי עור סגורים. שם היה לי נח להשאיר את מבטי, שכן תמיד אפשר היה להניח שאני פשוט נועץ אותו ברצפה. מחשבותי הפליגו למחוזות רחוקים... פתאום נהיה לי קצת חם, ואולי אף הסמקתי קלות. הוצאתי את הקבלה המקומטת מכיס הג'ינס והושטתי אותה לקרן.
"זה יצא איזה 300 שקל..", עיגלתי כלפי מטה.
קרן נטלה את הפתקית והסתכלה בה דקה ארוכה. ואז כמו גמלה בליבה החלטה, והיא הרימה את עיניה והישירה אלי מבט.
"תשמע, אתה יודע איך זה להיות סטודנט. השכר-דירה. שכר הלימוד. החשבונות... ואין לי אפילו עבודה מסודרת. מלמלצר פעם ב... אני בקושי גומרת את החודש—"
"אין בעיה", קטעתי אותה, שמח שאני יכול לעזור, "את יכולה להחזיר לי מתי שיהיה לך..."
"כן... אני חשבתי על פתרון קצת אחר", המשיכה קרן, ". אולי –", היא גמגמה קלות, "אולי... אני יכולה להציע לך איזו הצעה – עסקית", והיא חייכה, חיוך עצבני כזה, כשהיא בטאה את המילה האחרונה.
"כן?", השבתי בנימוס, כשביני לבין עצמי אני מסופק אם ארצה להכנס לאיזו עסקה מפוקפקת. כבר לפי ההקדמה זה נשמע כמו משהו מסריח, שלא לומר פלילי.
קרן מצידה רק מתחה את רגלה הימנית קדימה, ושילבה את השמאלית מעליה, מקפלת אותה קלות, "אני רואה איך אתה מסתכל על הרגליים שלי. אני גם חושבת שאני יודעת מה עובר לך בראש...", היא ירתה פתאום, וגוון דקיק של האשמה נלווה לדבריה, ולאחר רגע של הפוגה, ובלי ששום דבר יכין אותי לזה, "מה דעתך שאני אדליק לי עוד סיגריה, ואביט לי כמה דקות בחלון, וכלל לא אשים לב איך אתה, לגמרי במקרה, רוכן פה לרגלי ומנקה לי את הסנדלים...", וכנראה שזה נשמע לה-עצמה מספיק משכנע, שכן עתה היא אזרה אומץ והמשיכה בטון נחרץ יותר, "הלשון שלך הרי משתוקקת להגיע לשם. כן, ואחרי שאסיים את הסיגריה, ואתה תקום ותלך, פשוט ... אתה יודע, נשכח מהחוב.", ולסיום היא חייכה חיוך צחור-שיניים שכולו מהלך קסם ומשרה ביטחון.
"קרן...", פתחתי, אבל כלל לא ידעתי איך להמשיך.
"קדימה" היא לא נתנה לי פנאי מיותר לחשוב, ופתאום נראה היה ששנינו יודעים מה כתוב בתסריט, ורק מחפשים את הדחיפה הקטנטנה הדרושה כדי לשחק את התפקיד שלנו עד תומו, "מה זה שלוש-מאות שקל בשביל כמה דקות של גן-עדן..."
והדבר הבא שאני זוכר הוא את רגליה כה קרובות לפניי, ורעש לחצן המצית – שלקח לה מספר נסיונות להדליק אותו – ואת החדר מתמלא בעשן ומסמם אותי קלות, או שהיה זה ערפל אחר שמילא את תודעתי, ולשוני על עור-סנדליה, תרה לשווא אחר הפתחים הקטנים (קטנים כל-כך!) שמבצבץ דרכם עורה שלה; והידיעה שכל זה תכף ונגמר; והתובנה שכלל לא כך דמיינתי את זה. או שמא, בעצם, ברגעים הספורים של האקט, מוחי הפך ללוח חלק – ולו מחשבה קוהרנטית אחת לא הצליחה להתגבש עליו, ואת כל שזכרתי, ציירתי עליו רק בדיעבד. אך בשלב כלשהו מצאתי את עצמי חזרה על רגלי. ולא אמרתי אף-לא מלה אחת נוספת, אלא מהרתי אל הדלת, ויצאתי וטרקתי אותה מאחרי, ורק כשהפעלתי את המזגן ברכב למטה, כדי להצטנן מעט, נזכרתי שאפילו לא נפרדתי ממנה לשלום, ומי יודע אם עוד אראה אותה שוב, וקצת הצטערתי על כך.
_______________
[1] זמן ממוצע לעישון סיגריה, בשניות.
לפני 13 שנים. 9 ביוני 2011 בשעה 17:17
