סוף סוף.
לקח לי שעתיים לפרוק, להטעין, לסדר, לארגן .הדילר חוזר. אוסף אותה מהשדה, מתוח מרוגש, לא מאמין שזה אכן יקרה. עוד מעט נפגוש בזיכרון העמום ההוא שרק לפני חודש היה מציאות והפך תוך שבועיים למציאות מדומיינת.
פרחים, יש. יופי שתצא כבר הכל מוכן, אני הפרחים החיבוק הנשיקה. נו .למה היא מתעכבת. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן.
יושב על כסא, עייף, אמצע הלילה. מתעמק במקבלי הפנים. אף אחד לא מזנק בצעקות על אהוב שהגיע אחרי שהות ארוכה בחו"ל.כולם רוצים אבל מאופקים כאלה ,אולי כי לילה או בגלל שזה יראה קצת מגוחך. ואז היא יוצאת, רצה אלי אני קופץ עליה ,מתחבקים , מתרחקים מההמון, לתפוס פינה פרטית. לא מאמין שהמדומיינת חוזרת למציאות, זה אשכרה קורה.
נזכר שזה כן קרה לי פעם מזמן שהזמן נמתח כל כך שלא יכולתי לעמוד בזה יותר.
………
אני בן עשר, אבא שלי מנגב אותי אחרי מקלחת ואז הוא נכנס להתקלח. תמיד אחרי שהוא מקלח אותי ואת אחי הוא נכנס להתקלח. זה מאז גיל 5. לא דבר מיוחד. שיגרתי , אבל הפעם הזו אני מסתכל עליו בוחן את פניו היטב, אני רוצה לזכור אותו .כל תו על פניו כל נקודת חן. ויש כזו מעל עין ימין. הוא לא שם לב , הוא ממשיך לנגב. רק אני סורק אותו היטב , לזכור איך אבא שלי נראה כי מחר הוא הולך למילואים .
למלחמה ההיא מהטלויזיה. לבנון . אמא אמרה שזה לתקופה לא ידועה. ואני חושב שאולי לא אראה אותו יותר לעולם.
………
עבר חודש ומשהו. לא יודע מה הרגשתי.הוא חזר, הייתי בהלם, שמחתי אבל היה ברור לי שאבות נהרגים במלחמה. הרי כל יום ראיתי בחדשות ארונות חוזרים משם, והלוויות .חיכיתי שיחזור אבל הכנתי את עצמי שזה גם יכול לא לקרות .ואני אשמור על אמא. כל כך פחדתי , אבל הבשורה הקשה לא הגיע למרות שהמתנתי לה כל יום.
אז הבנתי שאני לא יכול לעמוד בהמתנה ארוכה.ומאז אני לא זה שעוזבים אותו אלא אני עוזב ראשון .
ואם זה קורה, מעביר לטייס אוטומטי, מנתק כל צורך בהתמוטטות רגשית, עומד חזק על רגליי ונעלם.
……….
והיא חזרה .
וקיבלתי את המנה שלי בחזרה.
ושרפנו את המיטה כמובטח.
ואהבנו, וואי כמה שאהבנו .
והיא נענשה ושילמה ביוקר על כל טעות שעשתה בעודה שם וגם סתם טעויות שהמצאתי .
עכשיו אפשר לעצור את הדיסק של נטאשה סוף סוף.
"… את לא כאן , את בראש
את ברכבת תחתית ואולי את בכלל לא אמיתית.
והמצאתי שקר ושאיכפת לך, מתי אתה בא... "
