זה מעניין לקרוא פוסטים של מישהי במשך שנים, לקרוא כל כך הרבה מילים, מחשבות, תהיות, פנטזיות ובעיקר ממש להכנס לחוויה של כל מה שמתרחש בעולם שלה, יחד עם כל הפחדים והתהומות שזה גם מעורר בך במקביל, ואז לנסוע במשך שעה בשביל לפגוש אותה, לכוס קפה, במקום כל כך תמים, כשמסביב יושבים להם אנשים שעסוקים בנושאים רחוקים כל כך ממבטי העיניים שמתהווים להם כאן ועכשיו בינינו.
במהלך השנים, שיחקתי עם האתר הזהׁ(שאותו אני מכיר מגיל 16!), בעיקר קראתי. נפגשתי מעט. תמיד הייתי בקשרים ארוכים, כאלה שהרחיקו ממני את העולמות האלה, שנדמה שאני רעב להם עד מאוד. כשאני בתוך קשר, אני שם לגמרי. ובשנה האחרונה, כשחזרתי להיות רווק ושבתי לחוות ולפגוש את עצמי בשלל סיטואציות, חזרתי גם לקרוא אצלה ובעיקר לדמיין את עצמי בתור מישהו שנמצא שם בתוך המילים שלה, הכאב והמגע שלה, החיבוק והרעידות שלה.
התמלאתי קנאה, סקרנות, מבוכה וביישנות. משונה לשוחח על עולם ומלואו, כשהעיניים חוקרות ותוהות מה יכול להתחולל בסיטואציות לבושות פחות.
הייתה איזו מילה שחזרה על עצמה הרבה, 'מעניין'.. הרגשתי שהיא רוצה לדעת וגם להגיד עוד כל כך הרבה, ושהיא רואה ומדמיינת עוד כל כך הרבה, אולי מחשבות וסיטואציות שאני עוד טרם יודע לתמלל ולהרגיש.. היה שם איזה קסם, מגנט שאתה רק רוצה להיות בו, לידו, בתוכו..
זה משונה, והייתי אפילו נבוך קצת לאחר מכן והתביישתי לספר לה על כך, שהרי אני אדם שלא ממהר להגיע אל איזורים מיניים בשלבים ראשונים, אני אוהב שיש חיבורים מעמיקים, איטיים, כאלה שמשתרשים בחלקי נפש שעוד לא פגשת.
ועדיין.. קראתי בימים שאחרי מחדש כל מיני דברים שהיא כתבה.. ואלה חדרו ועוררו אותי במצבים שונים במהלך השבוע.
כשרציתי לגעת בעצמי, הנוכחות שלה הייתה איתי. וזה היה מצמרר במידה. ממש דמיינתי אותה לידי.
חשבתי לנסות לחשוב על דברים אחרים, ולא הצלחתי.
פחדתי קצת, אולי משהו לא בסדר.
אבל היא הייתה שם. מחייכת.
גם בחלומות של הלילה.
מצחקקת לה.
(:
