לפני 8 שנים. 7 בינואר 2016 בשעה 14:12
יש בו רצון עז להתמכר מחדש, להתאהב ברגע ההוא בו עינייך משתאות מן החשיפה, במבט הזה שמביך אותך מעט, מקסים אותך ומגרה את נשמתך הבוטה כ"כ. אתה שם, מוסנף כמו רוחך יוצאת אליה. מתגעגע לתחושה הזאת.
תסתכל על עצמך, בסך הכל מה ארע?
סיכנת עצמך לטובת אידיאל מנוכר ונפלא, כזה שמטריף את שכלך החד והמנוגד.
ואתה שואל את עצמך,
כמה אנשים כאלה כבר יש? היכן היא הכנות הנפלאה הזאת? מודע אני הרי לשכיחותה האפסית.
זה מעציב מעט, אך אין נפשי בוכה על כך.
המעט הקסום, נדיר הוא כמו יהלום.