קראתי את תגובותיכם ולא יכולתי אלא לחוש אמפתיה שהרי עוד נפשות קסומות מסכנים את עולמם בעבור נפשם שאינה יודעת אחרת ובזכות זה הופך קיומם למרגש ואותנטי, ואפילו שעלול לשרוף את לבבותיהם של אהוביהם.
כיצד להבין זאת?
מקובל לתהות כי האדם פועל בהסוואה ברגשותיו ובמלחמתו הפנימית וצורת הביטוי יכולה ללבוש גוונים וזוויות משונות, אך אנחנו שרחוקים מן ההכחשה ומנסים להעניק לאדם את ׳החיבוק הקרוב׳, המכיל, המבין את עולמו ברגישות ומכירים את מלחמתו הפנימית במופע החיים הייחודי לו - לא יכולים לכעוס עליו ולהוקיע אותו היות ויש בו צד פראי ומופלא שאין אנו יכולים לקבל.
האהבה השלמה מוכרחה להכיל את כל ׳קשת הרגשות׳ באדם שמולנו והרי אם קשת הרגשות מחרבת את נפשנו האם אפשר לדרוש זאת מאיתנו?
כנראה שלא, אך כנראה גם שלא נוכל לאהוב עד תום.
לא תמיד האדם מודע למלחמותיו הפנימיות ואי אלה ריגושים והתאהבויות שנעשות כאן - עלולות להיות עבורו כאור גדול בחשיכה הקיומית המשתלטת..
ובנימה אישית,
בעיני ׳הבוגדים והבוגדות׳, לא יכולים להידחף או להיות מי שהם אינם!
הריגוש מרתק להם, האהבה מלהיטה להם, האסור דורש להיות מותר לנפשם...
ובאם הכל מושלם?
הכל מושלם זו שאיפה ולא מציאות וגם אם חש הוא האדם שהכל נפלא ומושלם, הוא רוצה לברוח משם היות והוא תמיד רוצה להיות במודעות ׳אדם וחווה׳ עם היכרויותיו השונות והמרגשות..
חיבוק גדול.