בהרצה

הוא טעם את השפיך שלו פעם. זה היה לפני לא מעט שנים.
היה בסדר. לא מדליק, לא מגעיל.
היא טעמה לא מעט פעמים.
תמיד לבלוע מדליק אותה, לפעמים גם מצד הבולעת, אבל כל זה לא קשור לפעם הזאת.
היא לא הולכת לבלוע.
לא איתו. לא הפעם.
הוא בא אחרי כמה ימים שלא גמר, כי ככה היא אמרה לו.
היא העניקה לו באותו ערב
העניקה לו את הזכות להיות שם בשבילה, עבד לכל גחמותיה.
היא העניקה לו כאב והשפלות.
היא העניקה לו ישיבה על הפנים
ואת הרשות לענג אותה בכל מקום שהתחשק לה.
אחרי שגמרה, נשכבו זה לצד זו.
היא מסדירה נשימה
הוא זקוף.
היא כבר זוממת על בליעה.
זה מדליק אותה, בעיקר שהוא בולע, מייד אחרי שהוא גומר.
אז היא שואלת אם הוא רוצה
והוא אומר בטח ובבקשה.
היא מציבה תנאים:
הוא יעמוד על הברכיים ויאונן מעל החזה שלה.
הוא יגמור עליו.
הוא ימתין לסטירה, שתתן את האות להסתערות. משימת הניקיון החלה.
הוא. כך הסבירה לו, צריך להבין את התהליך.
תקרא לזה תהליך המרה, אמרה.
'תפנים, המטרה שלך היא לא לגמור.
אתה גומר בשביל המטרה'.
הוא נעמד על ברכיו ואונן מספר שניות, עד שגמר.
הוא המתין מספר שניות בקוצר רוח, אותו כמובן לא החצין, עד שניחטה על לחיו סטירה מטלטלת.
הוא זינק אל המטרה.
קודם בלע, הכל.
מנקה ואז שוב, ליתר ביטחון.
אח"כ עינג והמשיך לענג
והמשיך, עד שהיא החליטה, שבא לה להעניק לו שוב