סגול, אדום, כתום, כחול, ירוק ושאר הצבעים שעורה רעב אליהם

ולרגע עכשיו אני מתגעגע

במרחק הזמן

זה היה ופלא כמו שזה נקרא

אז החזרתי את הצד שלי החוצה לעולם

ואולי הצעד הבא יהיה לחבר אותו אלי, לניק המוכר שלי, כי הזמן כבר כיבה את השריפות הגדולות.

ואולי לא.

אבל מחקנו כל זכר

כמו רבים אחרים ואולי יותר, רע ברמה שהיא רק שלי לחלוטין.

ואני רוצה לסכם, או לסגור, קלוז'אר, ואין לי ממש איך כי אין לי תחושת סוף, רק תזוזה למקום אחר שלנו.

אולי עכשיו אוכל לאפשר אותה, התנועה למקום אחר.

לקח לי המון זמן, להגיד לעצמי בקול ענות, לתת לספק הזה למצוא מקום בי, להעביר לך אותו היה קשה לי פי כמה, דחיינות כמו שאת יודעת לא מאפיינת אותי, והאספרגר האישי שלי, מוציא ממני בוטות וישירות, ולא ידעתי איך להבין, או לשים אצבע, ולתרגם את זה למעשה, או מילים.

ואז כמו ילד קטן בתגובה לתהייה שלך מה איתי, וכמו הטיפש שרק אני יודע להיות, עניתי לך בסמס, ועל כך, אינני גאה במיוחד, רחוק מכך.

אז איתך הסליחה על התקופה הארוכה, שבה הייתי נוכח רק וירטואלית ולא ידעתי לשחרר,  ועל הדרך שבה זה יצא אליך.

אחזור על מה שכתבתי לך אחרת, אין שנייה שהקדשתי לך או שאת הקדשת לי, שהייתה פחות ממופלאה בעיני, פתחת לי את העינים, את רצון לדברים שכבר שכחתי, את התיאבון לחיים, למדתי כול כך הרבה, ואני חושב שהרווחתי חברה לחיים, אם רק תרשי.

ובניגוד לכול פרידה אחרת בחיי בעבר, אני רוצה אותך בחיי!

תודה.

כנראה צריכה הייתה להחקק ישר בבשר.

וכול מילה מיותרת?

כשטוב לי מסתבר שאני יכול להכיל יותר מכשלא טוב לי.

הימים והתקופה האחרונה לא טובים, זה לא רק החופש הבלתי נגמר והעומס שהוא הטיל עלי.

זה לא בריאות רופפת של קרובים ואהובים שמשבשת תוכניות.

אבל זו לא בצורת עבורי. בצורת מעבירה את האחריות לשמיים, לאיתני הטבע.

נכון שלאלת המזל ובן דודה המופרע מרפי יש יותר מדי השפעה על חיי.

אבל הם גם מספקים הזדמנויות לרוב.

ואני לא חושב שאני משכיל לאחוז בהן כרגע.

לי אין את היכולת כרגע להושיט, להוביל, להכיל, לכוון, לקבל, לתת.

אני מנסה לדאוג לעצמי.

ועל כך אני חייב לך (ולי) התנצלות אני מניח.

דרמה. אחרת.

עוד נשוב אני מאמין.

לבד או יחד.

ממית תוכניות של אנשים זה יותר מדי זמן.

אם את לוקחת פסק זמן נדרש ומומלץ ומתנתקת מהוירטואליה, למה אני פה מחכה למילה?

היא, אי שם בחופשה

אני, עם יותר מדי זמן לחשוב

היא, בטח מושכת עיניים ולא יודעת

אני, מחייך ומתעצבן על זה שאני לא יכול לשחק עם זה

היא, תחזור מקטרת ומאושרת

אני, עדיין כועס ששלחתי אותה בלי משהו תקוע איפה שהוא

היא, תקרא את זה ותסכים איתי.

אני, ארשום לעצמי לקח לפעם אחרת

יקרה כשארצה לראות את הצד המהמם והשולט שלך שלצידי אין לו משמעות.

כשארצה להקיז ממך החוצה את המרשעת.

לתת לך כלי שיספוג ממך את הכאב עבורך.

כשארצה לראות אותי במראה שלך ובאותה הנשימה לראות כמה את אחרת.

אז אולי אחלוק אותך עם בר/ת מזל. ומי שנחלוק יהיה זה שידמם באותו הלילה.

ואחרי.

כשנשאר לבד.

תחזרי להיות הצעצוע הפרטי שלי. כר דשא לתאוותי. חור לשימושי. העונג המוסתר.

גלים מתארים שלל תופעות פיזיקליות, היום יום שלנו מוקף בשימוש בגלים, החשמל שאנו מתייחסים אליו כמובן מאליו, הקול שאנחנו שומעים, האור שאנחנו רואים כולם גלים.

הצורך שלנו אולי גם הוא בא בגלים, ואם היקום היה צודק, היינו מסונכרנים, רוכבים יחד בפיקים מתאוששים יחד בגיאיות, התאבכות בונה מושלמת.

אבל היקום יש לו את הקטע של לזרוק אבנים לבריכה, ולייצור גלים, כאילו שלא קשורים לאושר האישי של אף אחד, ואיך שהוא הם תמיד מביאים איתם הרס להרמוניה, לעכשיו.

ולפעמים זה פשוט ברד של כדורי בייסבול.

כמו עכשיו.

אבל אחרי הברד, תבוא הרגיעה, והמים יהיו נקיים מתמיד, ואז האדווה הקטנה ביותר שניצור תהיה שוב, יופי טהור. (רצוי מאוד מלאת דם וכאב, אבל היי יופי הוא לגמרי בעיני המשתמש ).