לפני 9 שנים. 10 בנובמבר 2015 בשעה 9:39
במערכת ההגנות של כול אחד מאיתנו, המילה "לא" היא חלק מהותי,
אבל במשחק הזה שאנחנו משחקים, הלא הוא לא לא אלא אם הוא מגיע עם מילת בטחון, או לפחות משהו שמשכנע את האחראי / שולט/ דומסוכן/ מלך היקום לעבור ממשחק להקשבה.
(מיום שהצטרפתי לעולם הזה רשמית, קראתי מאות מקרים של מתי הלא הוא כן, מתי הכן הוא לא, בזמן האחרון אחת מהאושיות הידועות בתחום העלתה מקרה ברור של לא, שדום מאוד מאוד מכובד התעלם ממנו, כי היא לא פלטה את מילת הבטחון והוא העריך שהיא לא באמת רוצה שיפסק ....
https://fetlife.com/users/57725/posts/3343553?open_comment=true
הנה לינק, כי זה מקרה חמור, וברור שיש מה ללמוד ממנו).
אבל "לא" גורם לי תמיד לי לתהות.
במיוחד מאז שהלא של האדומה נכנס לחיי, ויש לה רמות של לא שאני לומד להכיר, לאהוב ולשנוא.
כמו כל אחד מאיתנו היא מונעת מהיסטוריה אישית, אהבות ופחדים. יש לה כאלו שנראים לי לא הגיוניים, שכאילו שאני מבין מאיפה הם מונעים, וכולם דורשים התייחסות בשנייה הזו שאנחנו יוצאים מהמסעדה, או מנקודת המפגש ונוסעים לנו אל המקום שבו אני מתכנן לעשות לה דברים שאחרים רק חולמים עליהם.
היא מפחדת מפומביות, אני חי מול קהל, אני מתכנן לה בעידודה בייביסטפס של יציאה מהפינה, התמודדות עם הפחד, ובעיקר הנאה משותפת, לא רק אל מול הקהל הקורא ומשתאה, אלא צעד מעבר לעולם הוירטואליה.
היא מפחדת מאש 😄 והתוכניות שלי שם הן נלוזות במיוחד.
אני חושב שהיא צודקת, אני נהנה מהפחדים שלה, לא מלשבור אותם, אלא מלבנות עליהם משהו שהוא שלנו, וראוי, ומרטיב את המוח ושאר איברים.
אז אתמול, אחרי ימים של תסכול הדדי, נפגשנו לארוחה לא קצרה בכלל, לשיחה ויחד רגוע ונעים (דרך אגב גם היה טעים ממש, אבל בלוג אוכל זה למישהו אחר). אבל היינו ב"לא" ומשמעותו ושם הלא שהיה לא היה או עבר לא נחשב.
ומשם הדרך יחד ליער נעימה להפליא, ואני חושק בה, רעב אליה, וכל הבנייה הזו היא ללא הכנה, יש לי רק חצי צעצוע והמון חשק, או לפחות כך זה נראה ואני מנצל את הזמן לתת לה לנקות את הקיין המרושע, והיא רואה את הדרך, וחוסר הידע מבשל בה את המרדנית, מחמם ומוציא ממנה מילים שהן ללא כוונה, כי הרצון שלה אלי ניכר, וזו לא מחמאה עצמית, אני בוער בצורך שמוזן ממנה, זה לופ הזנה חיובית ברור, ואפשר אולי לנסוע לחדר זמין, ואפשר אולי למצוא מקום אחר, אבל היער כאן, ולא דוחים למחר את הסטייה של היום!
ביער בסופו של קרחת מבודדת, אנחנו לא לבד, עם פתיחת הדלת יתושי היער הבודדים באים לארח לנו חברה, האוויר הקר מלטף ומרגיע, והיא בוהה בי בחוסר אמון וב"לא" בולט, לא ליתושים, לא לעטיפות הממתקים (הקונדומים) הפזורות מסביב, לא ללכלוך, ולא ולא ולא, אבל מתחת להכל, כן!
כן היא נושמת לי בידיים מתלהבת, כן היא רטובה, כן היא מחזירה את הנשיקה באותו הצורך, הרצון התשוקה.
כן היא יודעת שאני הולך להכאיב לה, עבורה זה עונש, עבורי שחרור, החיה שבי מרימה את הראש, רואה את הטרף. נוגסת, נושכת, טועמת, מכה, מקיזה דם טעים כל כך.
אני נכנס בה בלי הכנה והיא ואני עפים אל השמיים ובנסיבות שכאלו מעל ראשה השקית שבה היא לא הבחינה, יש שם חפיסת קונדומים משלי, וגם מוט פלדה ואת הצעצוע דקל, ושאר מריעין ומצהלות, אבל זה דורש להתנתק ממנה, לדבר לתכנן ויותר קל ונעים לירוק על העכוז, להשחיל לתוכו את הזין הרטוב ממנה, לאט ובלי להתפשר לתוך העכוז המהמם.
ומשם זה סקס, חייתי וכואב, רטוב ונהדר.
וזה קצר עבורי, ואני גמור, מלטף ומחבק, מוארק לחלוטין!
והיא שם אבל לא לגמרי, יש בה ניצוצות של לא, עדיין, לא לחוויה לא לקבלה, ואני מכופף אותה לעוד סבב קצרצר של כאב. שמוציא את הלא ומשאיר את הרגוע, את זה שהיא צריכה באמת, ואז החיבוק הזה של שנינו, של האחרי.
ונשאר לה מספיק "לא" לפעם הבא, אבל "לא" אחד פחות, היער שווה ולרגע היה בו כן גדול.
