אז הכי טוב לדעת שהיא לא יודעת איך למחוק את הורסיה המטופשת שלה לנושא גם כן.
אינטנסיבי, בחיי, כמה אפשר לדחוס לתוך שלוש שעות.
אז תורי לתאר?
מאיפה להתחיל בכלל?
היא נוהגת לתאר את רגעי היי בשניות שהכאב מפלח אותו, מרכז אותה.
אני חושב שרגע ההיי האמיתיים, הם הרגעים של האחרי, כשהיא רגועה, מעכלת וכן שותקת זה בונוס נחמד.
לדוגמא, היה קטע כזה אחרי איזה היי של כאב, שישבתי לי על המיטה, והיא בין רגלי, ולאט לאט ההיא שמעולם לא קיבלה מסאג שקעה לי אל תוך הידיים, לליטוף, ולמסאג ראש וצוואר, לשקט של להיות שלי. (זה שכמה שניות אחרי שהיא נרגעה, השוט שלי, זה שאני קורא לו בצדק לדעתי הבן זונה, הצטרף למשחק, ובמיקום המושלם שהיא נחה לה, עם ידי בין רגליה מפסקת את שפתיה, הדגדגן המשגע והבולט שלה היווה המטרה , החבטות נחתו על ירכיה וגם על המטרה, הזקפה צמחה, ומאגר החיוך המרוח התמלא ובכול פעם שהיא ניסתה לברוח מצאתי מטרה אחרת מהנה לא פחות, זה לא קשור, כמעט).
או הקטע המוזר הזה שאחרי הכול, המקלחת והאריזה, היא מתעקשת שהיא לא מסומנת מספיק, ומבקשת את הצינור, הדבר הזה אכזרי, אני יודע, ניסיתי על עצמי, ואחרי שתי מכות כשהיא מסומנת לימים באמת היא מבקשת די, ומקבלת עוד שתיים, כי בכול זאת, זו לא תוכנית כבקשתה, אלא כבקשתי, ואני יודע שעכשיו כשהיא תקרא את זה היא תשפשף את העכוז הזה, והוא שלי, מסומן, חדור, מזויין, מחובק, מנושק, מוכאב וכן הלאה:)
טוב אני אמשיך לחייך, לעכל ולכתוב בקצרים הפעם, כי יותר קשה לתמלל את החיוך הזה.
