את מקובעת, קשורה על כסא נמוך, ראשך בגובה מפשעתי.
אני עם חבילת המחטים ביד, קצרות, דקות ומהממות.
את כנראה יודעת שאני ברגע של השתללות, כזה שבו אני מחפש לישב את החיה שבי עם גבולות השפוי.
אני יודע את זה כי את שקטה ומביטה בי בלי שום ניסיון להתחכם.
המבט הזה בינינו שממלא את החלל, זה כול תמצית היותי באותו רגע.
אני נוכח, במלואי, את שם כולך.
והרעש של העולם החיצון, חובותינו לאחרים, מועקות, צרות , הנאות הכול איננו.
מבט.
אני שולף שני מחטים, מניח אותן בין שפתיך, כשהן עוד בכסותן, המגינות כעת על לשונך.
מוציא את האלכוהול ואת צמר הגפן, מחטא את לחייך הבוערות מסטירות שנחתו עליהן כמה דקות קודם.
ומסביר לך.
"אני הולך להחדיר לך מחט במרכז כול לחי, לתוך פיך הפעור. ללא כול הגנה.
ואז כשתחזיקי את פיך פעור אני הולך להכניס לתוכו את הזין שלי, ולזיין לך את הגרון,
וכול טיפה ודקירה שתגרם לי,
תדמם ישירות בפיך.
כשאגמור אני הולך לטעום את עצמי בפיך,
זרע, דם ואהבה".
