אתנחתא

שאלה שהיתה באוויר אבל כמעט אף אחד לא שאל אותי היתה אם היחס שלי לערבים השתנה. יום אחרי התקיפה דודה שלי התנחלה בבית הורי ואחרי שגמרה לזעוק חמס, לצבוט בלחיי ולברך הגומל היא אמרה - "אם הוא רק היה יודע במי הוא פגע, באחת שהיא כזו יפת-נפש, עם נפש יפה באמת, שרק חושבת שמאלני כל הזמן". היא לא היתה היחידה, אני מניחה, שחשבה שיש בזה משום אירוניה שדווקא מישהי כמוני, המשתייכת לשמאל הקיצוני ואפילו (רחמנא ליצלן) מתרועעת מדי פעם עם ערבים בסמינרים, ואשכרה חושבת שלפלשתינים מגיעה מדינה ושעשינו עוול לפלשתינים אזרחי-ישראל - שדווקא אחת כזו תותקף, כמעט באופן אישי, על ידי צעיר ערבי חמש בסכין.

גם אני תהיתי הרבה על השתנות היחס שלי לערבים - ואם היתה כזו בכלל. כשסיפר לי חוקר השב"כ שפגש אותי בביה"ח ש"החשוד כבר בידיהם" - אמרתי לו "טוב, בטח מצבו עכשיו יותר קשה משלי". הוא רק גיחך; אבל אני התכוונתי לזה. וכשהבנתי שהוא היה
נער בן חמש עשרה, בלי איזו אג'נדה, הרגשתי ששנינו קורבנות של אותו הכיבוש. הרגשתי שאני קורבן החברה האלימה בה הוא גדל, חברה אלימה וענייה שבמידה רבה למניהיגים הנבחרים שלי יש אחריות על הפיכתה לכזו.

אבל העובדות היו שברחוב, פחדתי מזרים שבאו לקראתי יותר מאשר מאנשים מוכרים; פחדתי מגברים יותר מאשר מנשים; פחדתי מכהי-עור יותר מאשר מבהירים, ופחדתי מאוד מערבים, עד כדי עצירה מוחלטת, מעבר למדרכה השניה, יציאה ממונית שנהגה התגלה כערבי והימנעות כללית ממעבר באיזורים בהם יכולים להיות ערבים (נסו לחיות ככה בירושלים - לא מעשי בכלל). העובדות היו גם שהפסקתי ללכת לאימונים בדוג'ו "סאלאם-שלום" לאייקידו, למרות שהבטחתי שאבוא ואהיה מהפעילות בו, לטובת הנשים הערביות שרצו להתאמן ורצו שתהיינה נשים נוספות; למרות שהסמינר בעקבותיו נולד הדוג'ו היה כולו ברוח Peace on Earth ואימונים חוצי-גבולות (קפריסין, בלפאסט, עיראק ופלשתין). פחדתי מהנסיעה לשועפאט, פחדתי מהנסיעה לבית-חנינא - אפילו שיכולתי לסוע עם המאמן, אפילו שהכרתי את כל החבר'ה, כולל הערבים, וידעתי שהם אנשים מקסימים ונחמדים ושפניהם לשלום. ובאופן כללי הפסקתי להיות פעילה בענייני קירוב-לבבות.

לא רציתי להגיע למקום בו אם יהיה ויכוח מר על הכיבוש ותוצאותיו, אמצא עצמי מנפנפת במשפט "בתור אחת שהיתה בפיגוע...". לא רציתי למצוא את עצמי הולכת בעקבות האידיאולוגיה שלי, ובעצם מביאה את עצמי למצב-ד?חק שאני עדיין לא יכולה להתמודד איתו. ובאופן כללי, הרגשתי שאני צריכה להיות יותר עם עצמי, קשובה לכוחות שלי וליכולות שלי, ובעיקר למגבלות שלהם, לפני שאני מפזרת אנרגיה להציל את העולם. אבל מאז לא חזרתי לפעילות שהיא מעבר לפעילות-כורסא, חתימה על עצומות מזדמנות והגבה בבלוגים המתאימים. זה חסר לי, אבל יש בי חשש שאולי משהו בתוכי נשבר.

אני לא שונאת ערבים בעקבות מה שקרה לי. אני גם כבר לא מפחדת מהם במיוחד. אני גם לא אוהבת "אותם" - אין לי דרך לאהוב את מי שאני לא מכירה, וזה אמור לגבי כל אומות-העולם. אני כן מאמינה שזה שנכיר אחד את השני יפחית אירועים אלימים טפשיים ושנאה באופן כללי. אני כן מאמינה שבמקביל צריכים להיות פתרונות מדיניים - כי כמה שלא נתחבק ביחד, לבושי לבן, נעשה יוגה ליד גדר-ההפרדה ואייקידו בשדות-מוקשים, כל עוד להם אין מה לאכול ולי יש הפער לא ינתן לגישור. מה שאני עוד לא יודעת, זה איפה התפקיד שלי עכשיו בתוך זה. מה מתאים לי לעשות, ומה לא. מה בתחום הכוחות שלי, ואיך אני יכולה לנתב עצמי לפעילות עם מה שקרה ולמרות זאת.