אתנחתא

פעם הייתי מאלה שזוכרים ומזהים כל מי שנקרה בדרכם, גם אם חלפו המון שנים. וזו תמיד היתה חוויה קצת משפילה בשבילי, לפנות למישהו ולומר "אהלן" ולראות את הגבות המצטמצמות במאמץ-הזיהוי, ואז את השאלה החצי-מתנצלת (במקרה הטוב) - "מאיפה אנחנו מכירים?", ואז לשמוע אותי מסבירה הסבר ארוך על פגישה שולית שפעם היתה, ומרגישה מטומטמת שאני בכלל מבזבזת תאי-זיכרון על זה, ולמה הנ"ל המשיך/ה הלאה ואני לא.
אז הפסקתי לפנות לאנשים שזכרתי אם זה לא היה ממש משמעותי. כדי לא להתמודד עם זה.

לאחרונה (כבר שנתיים ככה) אני נתקלת במצב ההפוך: אנשים פונים אלי, אומרים שלום, מזכירים לי מתי ואיפה נפגשנו (וזה לא תמיד שולי), ולי אין מושג על מה הם מדברים. אין לי שום תא זיכרון עבורם, כלום. בהתחלה היתה לי מין תחושה של סיפוק, שמחה לאיד ואפילו גאווה - עכשיו אני זאת שלא מבזבזת תאי-זיכרון על שטויות, אני זו שהמשיכה הלאה, אני זו שזוכרים אותה, השארתי רושם, הסתבלו עלי.
אבל גם על זה אני קצת מרגישה אשמה, וכיוון שהאירועים הללו התרבו-משהו, התחלתי לחשוב אם אולי אני מרוכזת בעצמי יותר מדי, מסוגרת מדי, מסתכלת יותר מדי רק פנימה עד כדי כך שאני לא שמה לב לאנשים שסביבי. ואנשים הם לא חפצים, רובם ראויים לתשומת לב, אפילו לדקה.

כל ההקדמה הארוכה הזו היא כדי לספר על פגישה (או, חצי-פגישה) מהסוג הזה שהיתה לי השבוע.
בדרך לעבודה (אחת מהן) חשבתי על הזוועות הקולינריות שממתינות לי במזנון, והחלטתי להשקיע את 7.5 שקליי בחצי-מנה פלאפל. החלטה נבונה ביותר, שגרמה לי אושר צרוף, כי ליד מקום עבודתי (אחד מהם) יש את אחת הפלאפליות המשובות במדינה, ואפילו אהרוני כתב את זה. כיאות לשעת-צהריים רעבתנית המקום המה אדם, בעיקר גברים (נשים, הרי, לא אוכלות בעמידה) ובעוד ממתינה בסבלנות לתורי פונה אלי גבר אחד ואומר: "קוויני?!" (כלומר, אמר את שמי, כי הוא עוד לא יודע שבקוויני עסקינן). "כן..." אמרתי בבלבול. ואז הוא שאל: "מזהה?" "כן..." המשכתי למלמל תשובה שקרית בעליל. פניו נראו לי מוכרות, איכשהוא, וכמעט ניחשתי שאולי קוראים לו אביב כשהוא הציג את עצמו בשמו ובשם משפחתו והתגלה כחבר שלי מכיתה ו"ו, עליו כתבתי את הפוסט הזה
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=28137&blog_id=8695
לא קראו לו אביב.
הוא היה נבוך לעילא מכך שהוא זיהה אותי ואני ממש, אבל ממש, לא.
אני פתאום התבוננתי בו ולא ראיתי בגבר הזה, עם החולצה המחוייטת, את הילד שהיה המצחיקן של הכיתה, שאהב לקרוא ז'ול ורן, שכולם ניבאו לו עתיד מזהיר במשחק.
"אז מה אתה עושה?" שאלתי.
"אני מנהל פרוייקטים עבור משרד החינוך", הוא ענה, ואני הגבתי - "אה, אז הצטרפת לכוחות הרשע..."
פתאום קלטתי עד כמה מהילד החמוד שהוא היה פעם נשאר לי באמת כמעט רק הזיכרון ממה שכתבתי עליו בפוסט ההוא.

ופתאום ראיתי אותו סאב, מתחתיי. איכס.