הגעגוע למקומות שהם לא בריאים, ז"א, שיש בהם יורת עשן מאוויר, יותר אלכוהול ממים, יותר מין מאהבה - הגעגוע לזה עדיין מפעם בי. ועדיין אני תוהה איך אפשר להתגעגע למשהו שלמעשה מעולם לא התקיים ממש.
לא מימשתי את שנות העשרים של חיי כמו שתכננתי בגיל שמונה-עשרה שהם תהיינה. השכלתי והחכמתי בהן, כפי שהורי קיוו שאעשה. הייתי מדריכה למופת והמשכתי את שבועתי הצופית לתפראת באדן פאוול ומדינת ישראל. הייתי חכמה, אינטלקטואלית, אינטליגנטית, ביקורתית, חברתית, פעילה, אידיאליסטית. רק בימי שישי בערב, ואם לא היתה זו תקופת מבחנים, הייתי "בליינית": לבשתי על עצמי משהו שחור כי זה מרזה, סידרתי עם חברה שהיא תנהג "הפעם", הזלפתי בושם וקיותי לזיון שאפגוש במועדון, אבל למעשה בדרל כלל הייתי די אפאתית ולא קלטתי אם התחילו איתי, והרבה פעמים בכלל לא התחילו איתי אלא עם זו שעמדה לידי. פעם אחת בחור הזמין אותי למשקה על הבר וכיוון שהיתה רק פעם אחת אני זוכרת אותה. בדרך כלל הייתי עייפה אבל העמדתי פנים שאני לא, בשתיים בלילה יום שישי, ושאני נהנית להיגרר חזרה לבית של ההורים שלי ולהתקלח מסיגריות בחמש לפנות בוקר. ועכשיו אני מתגעגעת לזה. אני זקנה ונוסטלגית ולכן אני מתגעגעת בלי לזכור שהיו דברים רעים, מתסכלים, ושהייתי פעורה מדי ולא מעורה בכלל ושרציתי לחיות איזו פנטסיה ואידיאל שמכרו לי המקומונים על בליינות ועל איך שגיל 20 וגיל 20+ צריכים להראות.
למעשה עוד לא מאוחר מדי.
פגשתי לפני שבוע בחור שגיחך עלי וסיפר לי את סיפור חיי וכך הסתבר לי כמה אני (לא שזה נורא) בנאלית, והבטיח לי שאני עוד אמרוד, ושאולי עכשיו, דרך העבודה שהוא נותן לי, תהיה לי הזדמנות. הבעיה שאמא שלי שמחה מדי על ההתפרנסות הזו, זמנית ככל שהיא תהיה, מכדי שאוכל לקרוא לה "מרד". היא שמחה רק בגלל שהיא לא יכולה לראות את תמונות הפורנו שאני בוחרת במסגרת העבודה הזו להיות משודרות על מסך הטלויזיה של בעלה. היא חושבת שכל מה שקשור בכתיבה טוב לי, גם אם זה במגבלה של עשר שורות, שבע מילים בשורה.
למעשה עוד לא מאוחר מדי.
היום הטלתי על בחור אחד לכתוב כמה דברים עבורי, והוא, שאפשר לדבר איתו רק אחרי אחת בצהריים כי הוא חיית לילה, הציע לקחת אותי לסיבוב בשלושה מקומות שונים הערב, ולהחזיר אותי עד שתים, שלוש גג למיטה. ואני צריכה מחר לקום מוקדם ולטפל בארנונה, ואחר כך לעבוד בעבודה מהוגנת בה אני לובשת לבן ונראית רוחנית.
אלו שני דברים שבתוכי, ושניהם אני. אני יכולה להיות שניהם. אבל אני לא בטוחה אם אפשר להיות שנים ביחד.
אני לומדת שיין ויאנג מתקיימים רק באינטראקציה זה לזה, אין אחד בלי השני, לבד אין להם משמעות. ואולי שני הכוחות האלה בי, שני תחומי התעסוקה האלה, אולי הם לא יכולים להתקיים זה בלי זה? כרגע כל אחד מהם לוחש לי, עזבי את השני, התמקדי בי, אם תשקיעי בי את כל מרצך ומאודך אני אקח אותך גבוה לשמיים.
אני יודעת למה לא רציתי לסיים את עבודה הסמינריונית האחרונה שלי. אני יודעת למה לא רציתי להפסיק להיות במעמד של סטודנטית.
ברגע שמסיימים שלב אחד, צריך לקבל את החלטות של השלב הבא. ואז להסתכל על אלה שלא קיבלת, ולהמשיך להגיד להן "לא", ו"לא" עוד פעם ועוד פעם. ולראות את השכר ולא את הפיתוי, ולהשקיע לטווח ארוך. וכל שלב מעלה מרחיק מהילדו?ת ומקשה על הבחירה.
אני בת שלושים ואתמול ידיד ותיק שאל אותי איך זה עבר עלי, להיות בת שלושים. אמרתי לו שבסדר, רק שאני מתבאסת להגיד שאני בת שלושים, אבל בסך הכל בסדר, אני אוהבת את המקום שבו אני נמצאת וגם את הדרך שעשיתי כדי להגיע אליו. אבל לא בכל רגע ורגע זה מרגיש לי ככה.
ואולי אני שקרנית, אבל איזה חלק שלי משקר, ולמי?
לפני 17 שנים. 23 באוקטובר 2007 בשעה 21:11
