לפני שבוע בערך התקשרתי לאהובי מאוטובוס הומה ואמרתי לו שאני במשבר אקזיסטנציאליסטי. "מה זאת אומרת, מותק", הוא שואל, לא בטוח עדיין אם אני צוחקת או לא, ומתוך המשבר ונהמת האוטובוסים של קינג ג'ורג' אני לוחשת-צועקת בדרמטיות: "זה לא בצחוק! זה באמת! אני לא עושה עם החיים שלי מה שאני רוצה!"
לא נתתי לעצמי עדיין, מאז, להשתהות בתחושה הזו. התחושה שמעלה את השאלות הרגילות: למה אני פה? למה, לעזאזל, אני עדיין פה? האם פה אני רוצה להיות? ואם לא, אז איפה? איך אפשר לשנות את זה? האם אני לא משנה כי אני לא באמת רוצה או כי אין לי אומץ? מה אני באמת רוצה? וכו'. זה תמיד הוכיח עצמו כמסלול שהמוצא היחיד שלו הוא התקף דיכאוני מלווה בבולמוס אכילה קל-עד-קשה. אז הפעם, כיון שאני לא בעניין של בולמוסים ודווקא טוב לי עם זה שטוב לי, לא הנחתי לעצמי להשתהות במקום הזה.
חברה לעבודה פגשה לפני כמה שנים את ד"ר אורניה יפה-ינאי, שהיא פסיכולוגית קלינית וארגונית וגם חיברה את הספר "לכל איש יש שביל". הד"ר עוסקת בייעוץ תעסוקתי ובהכוונה מקצועית. לחברתי זו היתה פגישה משמעותית ביותר. השבוע היא סיפרה לי שראתה אותה בטלויזיה, והנ"ל המליצה למי שאובדת-דרך מבחינה מקצועית להיזכר במשחקים שהיא שיחקה בילדותה, בערך בגילאים 6-10. היא אומרת ששם טמון הברק בעיניים, והרבה פעמים בגיל הזה פינטזנו על מה שאנחנו באמת רוצים לעשות. "אז במה שיחקת?" שאלתי אותה. "אני שיחקתי בלהיות מורה", היא אמרה, "וגם הייתי הרבה פעמים סוכנת-נסיעות, כזו שמתקתקת עניינים, וגם הייתי שחקנית שזוכה באוסקר. היה לי נאום שלם וגם שמלה..."
לרווחתי היא לא שאלה אותי במה אני שיחקתי. חשבתי הרבה על המשחקים שאהבתי כשהייתי קטנה. ואני לא בטוחה שאני שלמה עם מה שנראה שהם משקפים עלי היום...
אהבתי לשחק מונופול, כי אהבתי להרגיש שכל הלוח שלי ולחברה שלי "אין איפה לדרוך".
אהבתי לשחק ברופאה וחולה, אבל תמיד רציתי להיות החולה. המשחק החביב עלי היה להיות בבית-חולים.
אהבתי לשחק בארמון, ותמיד הייתי המלכה, או הנסיכה - בכל אופן זו שיש לה משרתים.
אז מה היעד המקצועי שלי? להיות אריסטוקרטית חולת-שחפת?
לפני 17 שנים. 19 באוקטובר 2007 בשעה 12:31
