פעם הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל האהבה.
לייחל לה, לחכות לה, להזמין אותה, לקרוא לה, לפקוד עליה שתגיע כבר ותתייצב פה ותכף ומייד!
"ה?ש??ב??ע?ת??י א?ת?כ?ם ב??נו?ת י?רו?ש??ל?י?ם ב??צ?ב?או?ת או? ב??א?י?לו?ת ה?ש???ד?ה א?ם-ת??ע?ירו? ו?א?ם-ת??עו?ר?רו? א?ת ה?א?ה?ב?ה ע?ד ש??ת??ח?פ??ץ..." (שה"ש ג 6)
ומה לעשות ובימים אלה בת-ירושלים אנוכי. והושבעתי.
אכן, עד עפר, הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה. עד שתחפץ - עד שתחפץ בי.
את רשימת הבחורים שיכולים היו להיות דומים שלי בכל רגע ורגע שרק רצו מכירה כל מי שיצאה לדייט האחד המיותר הזה, שהתנשקה נשיקה אחת מגעילה, מיותרת, שנכנסה למיטה פעם אחת יותר מדי וברחה ממנה לפנות בוקר, כדי שלא תצטרך להתעורר איתו בבוקר. זו רשימה מוכרת לעייפה. עוד לפני שהייתי (שיידעתי שאני) בדסמ הייתי מוכנה לתת הכל, בתמורה לאהבה.
מרוב שנתתי לה הכל היא לקחה ממני הכל, ופעם כמעט ולא נותר ממני כלום. כמעט.
את מה שנותר אספו ידיים חומלות (תודה לכן, ידיים חומלות), ולימדוני להמתין.
"...עד שתחפץ".
היום אני לא נותנת לה כלום יותר. יש אפשרות חדשה. למדתי: אני מניחה לה לתת לי. אני מאפשרת לעצמי לקבל את מה שיש לה לתת.
זו כבר לא "אני שכאן" ו"היא שבמרחקים". אני והאהבה - אנחנו כאן יחד.
היא האדמה שלי. אני מפרה אותה.
היא המיים שלי. אני פורחת.
לפני 19 שנים. 3 באוגוסט 2005 בשעה 11:26
