ההגדרה המקורית, הראשונית, של הבלוג הזה היתה: "משוררים כותבים BDSM - לפעמים ללא ידיעתם". היו לי כמה שירים כאלה זמינים בראש (הם הועתקו לכאן).
אמנם, לגבי חלק מהשירים מדובר היה בעיוו?ת מסוים של הפרשנות. לדוגמא: ב"שיר של אור" מאת נתן אלתרמן, כתוב: "כעו?ף-כנף לקראת קינו / בתי, בתי, / יוצא לבך אל סכינו / בתי, בתי". אני נהניתי מהמחשבה על ברק-סכינים, ועל דם. דבר נוסף שחיבר לי את השיר לבדסמ היה במשיכה אל מקום מובהק של סכנה, בחוסר היכולת לחיות אחרת, למרות האזהרות מסביב. זה כמובן מנמיך הרבה את הכוונות המקוריות של אלתרמן. דבר נוסף - אנשים שיותר בטוחים בבדסמ שלהם אולי יתווכחו גם עם המשפט שלי, על מקום מובהק של סכנה.
אבל השירים שאני הכי נהנית למצוא הם אלה שמדברים על מצבים ומערכות יחסים שכל אחד יכול להזדהות איתם, בלי בדסמ. ובכל-זאת אפשר (בחיוך) לקרוא אותם כחלק מהמשחק. למשל השיר "עם עיתון", מאת ניזאר קבאני, על האישה המתבוננת בגבר בעוד שהוא אינו מודע כלל לקיומה. יכול להיות שהוא מתעלם ממנה; יכול להיות שזה המשחק שלהם. בסופו של שיר היא נשארת עם התחושה המצמררת, הנוראית, "בודדה". זה מחזיר אותי למחשבה הראשונה שלי - "מקום מובהק של סכנה". השיר הוא עצוב. הוא מתאר רגע של מציאות. כמובן שאם זה המשחק, אסור לו להותיר בתחושה הזו, "בודדה". זה יהיה רע מאוד-מאוד-מאוד אם התחושות הללו יעברו למציאות. ואולי המשחק הזה הוא דרך לשלוט על המציאות.
או השיר שאני כתבתי, "רעל ודם". במשחק - כן , "אלפי מסכות השפלה". בחיים - לא. בחיים לא.
שיר אחר שעשה את זה יפה - "הלב הוא כן ולא", מאת אברהם חלפי. הלב, שהוא גם מולך, על הכל, וגם עבד לאהבותיו. מלך שהופך לעבד, בגלל האהבה. עבד שהופך למלך, בזכות האהבה.
***
קשה לי יותר למצוא שירים עכשיו, כי אני מחפשת שירי אהבה שמחים. ויש לי תשובה לשאלה, למה שירים על אהבה הם תמיד עצובים. פשוט: כשמתארים אהבה בשיר, היא זולגת ממנו החוצה. כשיש אהבה, זה כל כך גדול, שלא ניתן להכיל זאת במילים.
😄
לפני 18 שנים. 13 באוגוסט 2005 בשעה 18:09
