אתה בא איתי לאימון, ואנחנו נכנסים יחד. אני עולה להתלבש; אתה מחכה לי במסדרון למטה. כשאני יורדת במדרגות, אתה מחייך אלי חיוך גדול. זו הפעם הראשונה שאתה רואה אותי ב"גי", בחליפת-האימונים. אני נותנת לך נשיקה; אנחנו מתחבקים.
"זו הפעם האחרונה שתוכל לחבק אותי הערב, נראה לי", אני אומרת. "לפחות עד המקלחת..."
אני קדה קידה קטנה ועולה על המזרון. הדוג'ו כבר די מהביל, למרות שהדליקו את המיזוג. כולנו מסתדרים בשורה מול ה"ש?ו?מ?ן", ואני מתיישבת קרוב לפתח, שתוכל לראות אותי.
האימון מתחיל; חימום; קפיצות. לאט לאט מתחילים לנוע, להתעגל, להתכדרר, להימתח. הגוף שלי עובד על אוטומט, הראש נפתח ומשתחרר לאט מן היום, מהעבודה, מהכל. אני מתרכזת בנשימה שלי, בהתחלה נושמת ונושפת בקול רם, מסדירה אותה כמעט בכוח. לאט לאט אני נשאבת פנימה, נושמת אל הבטן. אני מרגישה את האוויר ממלא אותי, אני מרגישה את עצמי מתרוקנת. וכל הזמן הזה אני בתנועה, הגוף שלי נע יותר ויותר אל המרכז, מהמרכז, פנימה. אני לרגע עוצמת עיניים; כשאני פוקחת אותן, אני רואה את האולם כאילו הוא חדש. בתוך האוטומט של התנועה, אני מרגישה כל שינוי שחל בי מאז האימון של אתמול, של שלשום, של לפני שבוע. מתוך התנועה המוכרת אני מרגישה שאני גומלת, טרייה.
אבל במקום קטן מאחורי המוח, ומחוץ לדלת, אתה נמצא. ובשום רגע אני לא שוכחת שאתה שם.
אייקידו זה טוב למתחלפים: בכל פעם שאני עובדת עם מישהו על תרגיל, ארבע פעמים אני מפילה אותו ארצה, ואז, ארבע פעמים הוא מפיל אותי. וכן הלאה. לא תמיד נופלים – אם יש מספיק מקום על המזרון, מסיימים בגלגול. אבל תמיד בסוף אני מוטחת אל המזרון. אני מכירה את המזרונים האלה מקרוב-קרוב: אין סנטימטר באולם הזה שלא מרחתי בזיעה.
אנחנו עושים היום תרגילים קצרים יחסית, שמסתיימים מהר, ושוב ושוב אני מוטחת ארצה. לפעמים אני אוהבת לבלום את הנפילה בחוזקה עם היד, וזה מה שאני עושה היום, נהנית מהצליל החזק של מכת-ידי במזרון. אנחנו מחליפים זוגות כל הזמן, חוזרים על אותו התרגיל עם פרטנר אחר; זה מעולה. אני משתדלת להתאמן מול הדלת, שתראה אותי. אני רוב הזמן עם הגב אליך (ככה יוצא), אבל מרגישה את מבטיך בגבי. ולפעמים אני מסתובבת, תוך כדי התרגיל, ומגניבה אליך מבט, וחיוך.
שוב מוטחת לרצפה, שוב מכה בידי על המזרון. וכעבור שניות קמה על רגלי, והפרטנר שלי מוטח לרצפה, מתגלגל, מכה את המזרון ומשמיע צליל רועם. זה כיף, לזרוק מישהו לרצפה שוב ושוב, ולראות אותו קם עם חיוך גדול, תכף מבקש "עוד"... זו תחושה מדהימה, לגרום לו לעוף ממני בלי בכלל לגעת בו, בלי שהוא יספיק לגעת בי, רק התנועה היא שעושה את זה, אפילו בלי להסתכל, הוא בא אלי ואני כבר לא שם, והוא על הרצפה. טאח.
אייקידו זה מתאים למתחלפים, כי שניה אחרי זה א נ י נופלת וקמה, נופלת בצחוק גדול וקמה בחיוך זוהר, נופלת ומתגלגלת, מוטחת לרצפה, ובעיניים בורקות מבקשת: "עוד"...
***
אני צפה רגע, המחשבה שלי עוברת אליך. איך שאני אוהבת להיות מתחתיך. איך שאני אוהבת להיות מעליך. איך שאני אוהבת לשכב על הגב, לכודה בידיך, חסרת-אונים ולא יכולה לזוז, להתפתל בלי כל סיכוי להיחלץ, ולראות אותך מעלי, מביט בי, קשוח ואוהב, מחייך אלי. "את בסדר?" בטח בסדר, מעולה, אין יותר בסדר מזה, בוא תחבק אותי. ומתחלפת כבאבחת-שוט: איך אני אוהבת להיות מעליך, ואתה מסתכל בי בעיניים מלאות אמון, ניצבת מעליך ויודעת שעכשיו, ככה, תעשה בשבילי הכל.
אני ממשיכה ליפול ולהפיל, מתרגלת את התנועות עד שהן תהיינה חלק ממני, מהאוטומט שלי, עד שתהפוכנה לתגובה אינסטינקטיבית של הגוף, כמו צחוק, כמו השתנה, כמו נשימה.
ופתאום אני שמה לב איך אתה מסתכל על כל מי שאני מתאמנת איתו: איך אפילו מהמרחק הזה, מבחוץ, אתה מנסה לשמור עלי.
האימון מתקרב אל קצו. כולנו מסתדרים שוב בשורה מול ה"ש?ו?מ?ן", וקדים. עושים מעגל, יושבים רגע יחד, נושמים. הכתפיים מורדות, הגב נח, הנשימה מעמיקה, אני מתרפה. מודים זה לזה; ואחרי המעגל, אנחנו מתפזרים.
אני נעמדת בדלת, מציצה אליך מהמשקוף:
"ראית אותי?"
"בטח שראיתי אותך!" אתה אומר ומתקרב אלי לחבק אותי. אני נרתעת.
"לא כדאי לך, אני ממש רטובה", אני אומרת, ואתה מנסה למשוך אותי אליך.
"תוריד נעליים ובוא תכנס", אני אומרת. אתה מהסס רגע, ואז נכנס, מקפצץ קצת על המזרונים. אני מתנפלת עליך מאחור, מנסה להפיל אותך. אייקידו או לא אייקידו, זה בכל מקרה לא אייקידו, וכמובן שאני לא מצליחה. אתה מסתובב אלי ואנחנו מתגוששים, תוך שניה אני מוצאת את עצמי על הקרקע ואתה גוהר מעלי, משעין את רגלך עלי, מרתק אותי לרצפה, ואני כמעט בלי יכולת לזוז.
כמעט.
אוה.
זאת מילת המפתח...
אני מוצאת זווית אחת קטנה, בה אני חופשיה. מקום אחד בו עוד יש לי תנועה, ואני אולי לא מצליחה לקום, אבל אני מצליחה להכאיב לך, טיפה, ואחר-כך יותר ויותר, עד שאתה משחרר לי יד אחת ואז את השניה ולבסוף – ראו זה פלא! – אתה שוכב על הבטן, ידך כפופה מאחורי הגב, ואני משלימה את הריתוק. איזה יופי שלפעמים (אבל האמת ש ב א מ ת רק לפעמים) כשאני עושה אייקידו – זה עובד...
"נכנע?" אני נושפת באוזנך.
"לא נכנע!" אתה צוחק. "מה תעשי לי?" בתגובה אני מותחת עוד קצת את ידך, הכלואה בריתוק.
"נכנע!" אתה קורא, צוחק.
"תכה פעמיים במזרון, זה הסימן", אני אומרת. אתה מכה במזרון, ואני משחררת אותך.
ואז
טאח – לא הרגשתי איך ומאיפה - ואתה כבר מעלי, מצמיד אותי למזרון, והפעם באמת אין לי שום סיכוי לקום.
"נכנעת?" אתה שואל, צוהל. אני נושכת שפתיים ומביטה בך במרדנות. אתה נשען עלי:
"נכנעת?" אתה מתקרב אלי עוד ועוד, עד שפנינו סמוכות ואתה נותן לי נשיקה על שפתי:
"נכנעת?"
"כן", אני אומרת, ואנחנו מתנשקים.
בסוף אני עולה להתלבש, ואנחנו הולכים יד ביד חזרה הביתה. האוויר קריר בלילה הירושלמי אפילו באוגוסט, ואני כבר שוכחת שלפני חצי שעה הזעתי ליטרים מים. בבית אני מתקלחת, מסתרקת, עומדת עירומה מולך ואתה מביט בי מהמיטה.
"אני רוצה לחזור לשם, לדוג'ו", אני אומרת. "לזרוק אותך קצת על המזרון."
"א ת רוצה לזרוק א ו ת י?" אתה אומר בהשתאות מעושה. "בסדר. תארגני שיהיה פנוי ונלך לשם." ואז, פה אחד אנחנו אומרים, "חכה/י תראה/י מה אני אעשה לך..."
לפני 19 שנים. 23 באוגוסט 2005 בשעה 19:37
