אתנחתא

לפני שבוע ביקרתי בדאנג'ן, לראשונה מאז נכנסתי לכלוב (ע"ע).
על הבמה שכבה בחורה יפה, בגרבי רשת ונעליים אדומות גבוהות, ובחזה חשוף. ניובוי (אותו אני מזהה מתמונתו בכרטיס) השתופף לידה והכין אותה לסשן, שהסתבר כסשן מחטים.

לא יכולתי להוריד את העיניים.

הצטערתי שהייתי רחוקה (בקומה השניה) ולא יכולתי לראות יותר מקרוב את המחט בזמן שהוא מחדיר אותה. רציתי לראות את הבשר הנמתח והמתחורר, את המתח וההתרפות של הגוף.

הסתכלתי על הפנים שלה כשהיא שכבה שם. בהתחלה היא נראתה מאוד רגועה, אפילו אדישה. נמהלו בי תחושות של הערכה ושל אכזבה - כי רציתי לראות על פניה את הכאב. אבל לאט לאט יותר כאב לה. היא לא נאנקה, לא פתחה פה, אבל ככל שהסשן המשיך (וכלל גם טפטופי שעווה ונרות, שהוצמדו למחטים) ראיתי שכואב לה.

קינאתי.

ניסיתי לדמיין את עצמי שוכבת שם, במקומה.
זה לפוסט אחר.

אבל מה שהכי רציתי היה להתקרב. לא היה לי אומץ. רציתי לגעת לה בפנים. ראיתי איך הגוף שלה מתוח, דרוך, פניה מגיבות לתנועה הכי קטנה. עם המחטים הנעוצות בשדיה, והשעווה החמה על בטנה, היא היתה כל-כולה מכווננת - לאיזה שיא של תחושה. הרגשתי, שמספיק לנשוף לה על הפנים בשביל להעצים כל דבר שהיא חשה. כל כך רציתי ללטף אותה.

אני שואלת את עצמי מה הדומיות שבי, מה באמת מעורר אותי כדומית - רגשית, ולא רק מינית.
זה אחד הדברים: לראות מישהו נתון בכאב, שהמגע הכי קטן מעצים כל תחושה בו. להיות בשליטה מוחלטת על הכאב. ההבעה הזו על הפנים, של התמסרות אלי, יחד עם הכניסה פנימה, של התמסרות לכאב. לדעת שאני יכולה לשלוט בזה אצל מישהו אחר, שניתנת לי באהבה האפשרות לשלוט בזה עבור מישהו אחר.