אתנחתא

היה יום בו הרגשתי רע מאוד. רע כל-כך, שחשבתי כבר שאין יותר למטה. רע כל-כך, שלא יכולתי לראות מרוב בכי, שלא לדבר על לנשום. וכמו להוסיף על כך - לא מצאתי את המפתח של האוטו, הקאתי את כל ארוחת הבוקר בגלל ביצה מקולקלת, השירותים (אחרי שהקאתי לתוכם) התגלו כסתומים. וכולי. ה"גי" (חליפת האימונים) שלי היתה בבגאז' של האוטו הנעול, האימון מתחיל עוד עשר דקות, ואני קרסתי על רצפת החדר בכמה שאגות אחרונות של בכי ואז אמרתי לעצמי, אם במצב הזה את לא מצליחה להרים את עצמך וללכת לדוג'ו, זה לא שווה בכלל שאת הולכת.

שמתי טריינינג בתוך שקית, שתיתי מים, ויצאתי לצעדה בבוקר שבת ירושלמית אל הדוג'ו, אפילו שכבר אני באיחור. היה יום חורף אביבי, והיה מזג האויר המגניב הזה - שגם בהיר ושמשי וגם קר, ולאט לאט השתפרה הרגשתי ומה שישב קודם על החזה כמו מנעול-ברזל כבד הפך להשתנקויות נסבלות.

המאמן שלי ראה שהגעתי באיחור. הראש החמוד שלו הציץ אלי בדלת - "מה העניינים?" "חרא", אמרתי. הוא חייך אלי. "טוב, תתלבשי ותבואי, נזרוק אותך קצת." מעולה, שהוא לא שאל למה. מעולה, יזרקו אותי קצת... התלבשתי ונכנסתי פנימה, לראשונה מאז קניתי את ה"גי", בלעדיו. כבר שכחתי איך זה להתאמן בטריינינג. ופתאום - מחייכים אלי מכל עבר... אנשים מתאמנים, משליכים זה את זה לקרקע, ומוצאים רגע להסתובב אלי, להגיד "מה נשמע, טוב שבאת", בלי לשאול על האיחור, על חליפת-האימונים החסרה, על העיניים האדומות והנפוחות. רק "אהלן, כיף לראות אותך". לכולם הרי זה קורה לפעמים.

בתחילת אחד התרגילים ע' ניגש אלי, "מה העניינים איתך, את לא כרגיל."
"נכון."
"אחר כך תגידי לי."
"נכון."
"מה עושים עכשיו?"
"תרגיל. בוא תזרוק אותי קצת."
חיוך ענק: "ברצון..."
ואנחנו מתחילים, המגע הגופני הקרוב הזה מנחם אותי, קמה ונופלת וקמה ונופלת עד שהחיוך על פני הופך ממנומס לבלתי-נשלט, ועוד מעט אני גם אצחק אפילו - איך שדברים משתנים. ההטלות מרגישות לי כמו חיבוק, וזה באמת סוג של חיבוק, קרבה ומגע ואכפתיות וגם שומרים עלי שלא אפגע - אני לא צריכה הרבה יותר מזה.

טוב לי להיות למטה, לראות את המזרון מתקרב אלי, לחבוט בו ביד פרושה ולדעת שלי זה כואב פחות. טוב לי להיות מושלכת, מגולגלת, מרותקת אל המזרון הכי למטה שאפשר - יש יותר למטה ממה שחשבתי לפני חצי-שעה. כיף לי שאני יכולה לקום מהרצפה, להזדקף, ולהשליך את ע' ארצה: "הי, חשבתי שאין לך כוח", הוא מגחך אלי, "נכון, אבל אייקידו זה בלי כוח, שכחת?" אני מתנשפת, ידו כבולה בתוך מרפקי והוא מוצמד לרצפה, מכה במזרון.

לפעמים כל מה שאני צריכה כשאני למטה זה שיראו לי איפה זה ב א מ ת למטה. בטוח שמצב הזה אני צריכה הרבה אנשים שיחייכו אלי ושלא ישאלו שאלות.

יש משהו מנער בכאב של הריתוק, באנרגיה של הגלגול, בהתכווננות לקראת ההשלכה אל המזרון. משהו שעוזר לנער את הדברים המיותרים מהכתפיים; מזכיר שקל יותר להתמודד עם לא הולכים נגד הדברים, אלא איתם; שהמזרון הוא לא האוייב, אלא השומר.

כשאני אדע להתגלגל הכל יתגלגל איתי, יהיה פחות חיכוך.