היום הבלוג כשמו כן הוא, אתנחתא. מהבלי היום, מהשבוע, מהאינטרנט. קצת ספרות.
אתמול בבוקר היה לי מפגש מעניין עם אדם שהוא יוצר בלתי-נלאה . יש המגדירים אותו ואת יצירתו "טעם נרכש" - אולי. באופן אישי אני אוהבת דברים שהם שנויים במחלוקת. אני מעדיפה אותם יותר אפילו כשלא לגמרי ברור לי באיזה צד של המחלוקת אני נמצאת. בכל אופן, אחד הדברים הנחמדים שהוא אמר לי במפגש היה: "אני בסך הכל אדם אופטימי", וזה אחרי שסיפר לי איך חטף מכות בגלל משהו שכתב.
"אני בסך הכל אדם אופטימי" - משפט נחמד. לפתע התלבטתי אם אני יכולה לומר זאת על עצמי.
מעניין שבשבוע האחרון יותר ויותר אני מהרהרת שדי מיציתי את הדבר הזה שקורה סביבי (החיים וכל השאר), שהבנתי את הפואנטה ושאני לא מרגישה שעוד אפשר לחדש. זה לא פוסט התאבדות. מעניין שמאז שהתבהר לי טוב יותר בראש מהם התכנים בהם אני מהרהרת, כלומר, נתתי שמות לרגשות והם התחילו להסתדר לי, מאז אני פוגשת מלא אנשים אופטימיים שעסוקים בעשייה מבורכת ושלמרות גילם ההולך ומפליג הם משמרים ניצוץ בעיניים שאני איבדתי לטובת ציניות קצת אחרי שמלאו לי שבע-עשרה.
בכל מקרה, זה היה מפגש נחמד. קצת אני מקנאה בו על כך שהוא אופטימי.
וכל זה כתבתי כדי להמליץ על טקסט שהתפרסם בגליון השלישי של כתב-העת "מעין" שאפשר לקרוא באינטרנט. הגיליון הרביעי בפיצוציות. אחלה סיפור.
ותודה לנקודה שהביאתני עד הלום!
לפני 16 שנים. 21 ביוני 2008 בשעה 8:35
