אתנחתא

מערכה ראשונה: בלי אוטו

לא עברתי טסט. ומי ידעה שהמוסך החביב עלי סגור ביום שישי? אבא ישן, ואמא מתקשרת לאחיה, הוא דודי מ', שבעצמו בדרך למוסך ביפו עם המונית שלו. הוא לוקח אותי ל"ערבי נחמד אחד" שפתוח בשבת והיה מתקן גם את הפיאסטה של בן-דוד שלי, לפני שנים. משאירה את האוטו שם, יום שישי, אני בשמלה קצרה מדי לשוטטות ביפו, בקבוק מים ביד ותיק של חדר-כושר על הגב.
הדוד מ' משאיר אותי ביפו, ליד תחנת-האוטובוס שיקח אותי לסנטר, ומעבר לכביש צעקה: "קוויני!" (כלומר לא קוויני, ברור, אלא איזשהוא שם אקראי אחר). בת-הדודה א' מתגלה! "בואי נשתה קפה". טוב. עומדות במגרש חניה עם כוסות קפה ביד, היא עם סיגריה, רועדת ועצבנית, מספרת לי על המשבר המשפחתי של הדודה כ' (לא אמא שלה, לא אמא שלי, אחותן), וכל מיני זוועות על ההתנהלויות המבישות שלה ושל בעלה מול ילדיהם (הגדולים כבר). לא דיברתי עם א' שבועות ארוכים. אני מרגישה מנותקת מכל מה שקורה למשפחה, למה לא מספרים לי שום דבר, למה אני לא שואלת, אבל אני רואה אותה נסערת ועצבנית ויודעת טוב מאוד למה אני לא שואלת, למה אני מתרחקת.
הלאה. עולה למקום העבודה שלה, אומרת שלום לדודה ל' (אמא שלה), נשיקות, חיבוקים, מוזמנת לארוחת-ערב. "הרבה זמן לא ראינו אותך ואת being". נכון. מכתפת את תיק חדר-הכושר, צועדת אל תחנת האוטובוס. טלפון מאמא - היא לוקחת את הדודה כ' (זו עם המשבר) למסעדה לארוחת בוקר שאולי תצהיל את רוחה - שאבוא גם. חם לי. את בקבוק המים שכחתי אי-שם, ורכב ממוזג שיאסוף אותי למסעדה ממוזגת נשמע מבטיח, ואני מסכימה.
אמא שלי חונה רחוק והן מחליטות לשתות קפה "מול הים" - כלומר, לחות בשפע ובריזה במשורה. הדודה כ' נסערת כבת שש-עשרה שהחבר שלה לא התקשר. בודקת סמסים, מתלבטת אם להתקשר אליו או לא, מקללת אותו ואז בוכה, וקובלת על החיים שלה, שמגיל 17 היתה איתו ועכשיו אין לה בעל, אין לה בית, יש לה עבוד מחורבנת ובטח הילדים שלה בעדו (מה שלא נכון). ויש לה יום-הולדת.
הן משאירות אותי בסנטר ואני הולכת להתאמן. כשאני יוצאת מהאימון, אני מוותרת על האוטובוס ולוקחת מונית מפנקת היישר אל המוסך.
חמש שעות בלי אוטו, ועשיתי "וי" על כל המשפחה. התעדכנתי בתולדותיה בחודשיים האחרונים, הרגשתי מנודה, לא קשורה, מנותקת - וגם כמה זה, בעצם, נוח.

מערכה שניה: בלי טלפון

כבר כמה שבועות שסמסים מגיעים אלי יומיים אחרי, שיחות לא נכנסות, הוא מכבה את עצמו לבד ועוד צרות טובות. אשפזתי אותו במוסך של סלקום וקיבלתי "רכב חלופי" - ופתאום, יומיים אנשים מסמסים לי כאילו אין מחר, "סוף סוף אפשר לתקשר איתך". מה?!
הטלפון מוחזר אלי מבלי שתוקן, ואני חוזרת להשתמש במכשיר שהיה לי לפני 3 שנים, ועדיין יושב באוטו. אין סמסים. דממת אלחוט, ואני מרגישה שאף אחד לא רוצה לדבר איתי. אני מכבה את הטלפון ומחליטה שרק אמשוך הודעות. מי שרוצה אותי, יודע איך להשיג. כמה שעות טובות אחר-כך, אין הודעות.
יכולתי להתגאות בכמה שעות האלה של "שקט מהצקות ניידות", אבל בעצם אני מרגישה נטולת-חברים ולא אהובה.

מערכה שלישית: בלי אהובי
היה לו עיסוק אחר בשבת הזו ואני ייעדתי אותה לבטלה עם חברות. אותן החברות שלא השאירו הודעות במערכה הקודמת. אני שולחת לאחת מהן סמס ב-ICQ, והיא מתקשרת - "בואי לארוחת בוקר". אני, שמחה על כמה שעות של אינטימיות בינינו, מגיעה אליה ומגלה שולחן ערוך לתפארת ואת אחותה הצעירה, ושלמעשה מדובר בהצגתו הרשמית לחברה של החבר החדש שלה. הוא שר לנו את Surrey with a Fringe on Top ואנחנו מחליפות לחישות מעל ראשו - חמוד נכון? כן, מאוד! נכון הוא קצת מזכיר את חבר של פרגית? כן, מאוד!
האוכל טעים? כן, מאוד! זה בערך מה שאני אומרת, ואז מייגעת אותם ואת עצמי בסיפורי התביעה בה אני עומדת לקבל איזה סכום נחמד, ואז מגיעים עוד זוג חברים, ואנחנו משחקים ארץ-עיר. אני טוענת ש"שרלטן" זה מקצוע, והבעל של החברה טוען ש"ירך" זה דומם, והאחות אומרת ש"נבטים" לא נחשב צומח, שזה כמו להגיד "עץ" ב-ע', והצחוק רב. רק שלוש פעמים נאלצתי להשיב לשאלה איפה אהובי, שזה לא הרבה בהתחשב בכך שהיו יותר משיששה נוכחים, אבל זה כה-מעייף.
הציפיה הזאת לעשות הכל ביחד, שגם אני נסחפת בה, ולא ברור לי עד כמה זה תכתיב שאני נכנעת לו וכמה זה הצרכים שלי, שלו, שלנו.

מערכה רביעית: בלי טיפול

הפסיכולוגית ר' חזרה מהמסע האחרון שלה בחו"ל רוחנית אף יותר משהיתה, עם כל מיני טריקים חדשים ואובר-מוטיבציה, ואילו אני יושבת מולה ומתאמצת לשתוק ורק בעשר הדקות האחרונות של כל פגישה מתפרץ לו איזה משבר-זהות. שלושה משברים לשלוש פגישות שונות - יש לי משבר-זהות במשברי-הזהות.
אני לא יכולה שלא לחשוב שבשבועות שהיא לא היתה היה בהתחלה יותר קשה ואחר כך יותר קל, כאילו פתאום הייתי חייבת לדאוג לעצמי, לחשוב ולהרגיש לבד. ואז אני נזכרת שזה בדיוק מה שאני לא כל כך רוצה, לחשוב ולהרגיש לבד תמיד, שדווקא לפעמים בא לי לשתף.
לשתף אך לא להשתתף - כי אין לי כוח לאינטראקציה, רק שישמעו אותי ומתי שמתאים לי. בשביל זה אני משלמת, אבל עם ההתפתחות של הקשר בינינו (לעזאזל!) היא יותר ויותר נוכחת שם, ואני, שאין לי כוח לאף אחד וגם לא אליה, נסוגה בצעדים קטנים לאחור. היום היא הביאה את הכלב שלה לקליניקה, והוא הוכרז רשמית ככלב טיפולי, ונראה שהוא עומד לנכוח בכל הפגישות מעתה והלאה. עוד גורם בתוך החדר הצפוף, המוזר הזה, לפחות הוא מכשכש בזנב.

מערכה חמישית: בלי אידיאלוגיה

הנוער מביטים בי בעיניים בורקות ומספרים לי ממצאים חדשים על איכות הסביבה, או שחיתות שלטונית, או משרד החינוך או משהו, ואני, עייפה, מחכה שהם כבר יגדלו ויהיו בשקט.