פנטסיות / סיפורים שקשה לי לקרוא:
סיפורים שיש בהם אמון שנבגד;
סיפורים בהם סאב/ית נשלח/ת למשימה, ונאנס/ת בדרך, אך "בסופו של דבר" מסתבר כי הכל היה מתוכנן ע"י הדומ/ית וזה בעצם לא היה אונס, אלא מין עם מישהו שהדומ/ית מכיר/ה;
סיפורים בהם האינטימיות הזוגית מופרת בכניסה של אדם נוסף, ללא ידיעה מראש של הסאב/ית.
אני מרגישה שאני יכולה להבין את הריגוש בכך, בהתמסרות המוחלטת אפילו בלי לדעת אם תהיה תמורה. אני מרגישה שאני יכולה להבין את הרצון לתת הכל לדום, להשאיר הכל להחלטתו ולשיקול דעתו, לבטל את הרצון.
אני יכולה להבין את זה, אבל אני לא מזדהה עם זה.
זה נקרא לי כמו אונס, לא כמו שום דבר אחר.
אפילו אם אחר-כך מסתבר שזה היה "מתוכנן"; ברגע שזה קרה, מי שחווה את זה - חווה אונס.
יותר מכך: זה כל-כך, כל-כך קשה לי לקרוא על זה, עד כדי כך שאני חווה את זה כטראומה. אני מחכה בקוצר רוח ליד המנחמת שתבוא, לגילוי שזה הכל בכאילו, שהסיפור כולו הוא פנטסיה שנלחשה מפה לאוזן האוהבת, כשהשניים מכורבלים יחד. כל-כך קשה לי לשאת את זה, עד כדי שאני לא יכולה אפילו לשאת את המתח בין מציאות לדימיון - מתח שכל סיפור בעולם מכיל, אבל במיוחד הסיפורים פה.
והסיפורים האלה רודפים אותי, נצרבים בי, צורבים בי חשש לא-הגיוני שאולי בדסמ חייב להגיע עד לשם. מעוררים אותי לשוב ולבדוק את עצמי, שאני חזקה מספיק לא להיות במשהו כזה אף פעם.
לפני 19 שנים. 12 בספטמבר 2005 בשעה 11:23
