אתנחתא

ח?פצו?ן = אובייקטיביזציה. כלומר, להפוך משהו לאובייקט - לחפץ.
קשה יותר, כאשר מה שהופך לאובייקט הוא אדם. למשל, במחזה "חפץ" לחנוך לוין - המשפחה אינה מתייחסת לגיבור כאל אדם שלו רצונות, רגשות וצרכים, אלא כאל חפץ שיכול להיות שימושי ויכול להפריע, אפשר להתעלם ממנו ואף ניתן להשליכו. "למשל" נוסף הוא כאשר כותבים נגד החפצת נשים, כמו בטענה המוכרת שסרטי פורנו גורמים לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקט (שוב, משהו נטול רצון או רגש, משהו לא-אנושי).

אבל לא עוד פוסט פוליטי בא כאן, אלא מעין תחושה שהתבהרה לי בימים ובשעות האחרונות - תחושת ההחפצה העצמית. בפורמט מסוים של חשיבה, אני יכולה להוליך את הקוגניציה שלי עד כדי תחושה שאני חפץ. זה דומה קצת לתחושת הנורא-הוד שחשים כאשר רואים נופי טבע ענקיים ומרשימים במיוחד, ו"פתאום מבינים" שאנחנו רק פסיק קטן וחולף על פני כדור הארץ, שהוא פסיק קטן וחולף בגלקסיה, שהיא פסיק קטן וחולף ביקום כולו, וכו' וכו'. זה דומה לתחושה הזו, אבל זה לא אותו הדבר.

תחושת הנורא-הוד, יחד עם האימה והחלחלה שהיא מעוררת לעיתים, משמרת בתוכה גם את ה"הוד" - משהו נפלא, נאצל, שגיב. השילוב של השניים, ההתפעמות, מה שמכונה גם "הנומינוזי" , גורם לאנשים לרצות לעשות דברים: להודות למישהו (נגיד, לאלוהים), לשמח אחרים, לפעול איכשהוא כדי לשנות את חייהם לטובה. אנשים שחווים את הנומינוזי נוטים להתבונן הלאה כשהם בגדול חיוביים יותר, זאת אומרת, אם הם לא במשבר אקזיסטנציאליסטי, זאת אומרת אם הם לא אני.

תחושת ההחפצה העצמית, לעומת זאת, מכילה רק את ה"נורא" מתוך הצירוף "נורא-הוד". בעצם ההגדרה הזו קצת קשה, כי לפחות באופן בו אני חווה אותה, ההחפצה-העצמית אינה "נוראה". היא פשוט מה שהיא, התואר "נורא" אינו מוכל בתוכה אלא הוא פרשנות. ההחפצה העצמית היא דבר נטול-הוד. אני אנסה לתאר את מה שאני חווה/חוויתי (כי אני לא מחזיקה את זה בכל רגע ורגע):

בהתחלה אני מרגישה סוג של אחדות עם המקום בו אני נמצאת. זו תחושה שלווה, מלווה בנינוחות ומעין השלמה. אני מרגישה שהמקום בו אני נמצאת - המקום הפיזי - הוא בדיוק המקום שנכון עבורי להימצא בו באותו הרגע. אני מרגישה שאני חלק מהמקום הזה, אחד מהמרכיבים של החדר.
אני מרגישה שאני חלק מתוך השלם שהוא (בדוגמא הזו) החדר. יחד עם השולחן, המזרון, התמונות, המזגן - אני מה שהופך את החדר הזה למה שהוא (למשל, חדר-שינה). בלעדי הוא לא יהיה שלם בתור חדר-שינה, כמו שאם אוציא את המיטה היא תהיה חסרה בו (אבל לא במטבח).
אני מרגישה שאני והמיטה, אני והתמונה, אני ומנורת-השולחן, שוות. לכולנו יש ערך זהה, ותפקיד זהה ביישות ההרמונית-כרגע הזו.
התפקיד שלי מכריע והכרחי כדי לקיים את היישות הזו בדיוק כמו זה של המזגן והשולחן.
אני שולית וניתנת להחלפה בדיוק באותה המידה.
אני נחוצה פה כי אני חלק מהמקום הזה. בהעדר אני מכאן, צריך יהיה להחליף אותי. ניתן להחליף אותי.

ניתן להחליף אותי. זה בסדר מבחינתי, וזה מה שגורם להעדרותו של ה"הוד". חד-הפעמיות הזו לא גורמת לי לחוש שעלי להספיק המון, להספיק הכל, "לבלוע את העולם", "להשאיר את חותמי על היקום", להפוך את השכונה שלי למקום טוב יותר או כלום. חד-הפעמיות הזו גורמת לי לחוש שממילא זה לא משנה. זה לא משנה.

אז אני ממשיכה לשבת על הרצפה. אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.