אתנחתא

זהירות, פוסט רציני.

המחשבות לכתוב את הדברים הללו עלו במוחי איפשהו סביב יוני השנה, אבל התעצלתי.

ביוני השנה (כמו ביוני בכל שנה) נערכו מצעדי הגאווה השונים של קהילת הלהט"ב בכל מיני מקומות בארץ. אני צעדתי בתל אביב ובירושלים. למצעד שנערך הירושלים הגעתי במיוחד - אמנם פעמיים בשבוע אני בירושלים, אבל הקהילה המרגיזה הזו היתה חייבת לקבוע את התאריך ביום בו אני בד"כ בתל אביב. ובכל זאת טרחתי והגעתי.

כבר הייתי במצעדי גאווה בעבר. שניים בתל אביב (ממש מזמן), שניים בירושלים. המצעד האחרון אליו הגעתי בירושלים (לא כולל השנה) היה ב-2005, זה שדקרו בו שניים מהצועדים. הייתי מאוד רחוקה ממקום האירוע וכשחיכיתי בגן הפעמון שכל היתר יגיעו לא הבנתי למה התנועה כל כך דלילה ויש מן אווירת נכאים. מאז לא הגעתי למצעד הירושלמי. ההיסטוריה האישית שלי עם דקירות בגן הפעמון לא הועילה כדי לגרום לי לבכר אידיאולוגיה על פני בטחון אישי ובאופן כללי גם גרמה לסוג של עייפות החומר והרוח בכל הקשור במאבק, אידיאולוגיה, חשיבה וסובלנות כלפי האחר.

השנה הגעתי.
זה היה שילוב של כמה גורמי-לחץ: הראשון במעלה היה הבלוג המעולה של נילי ונילי, אותו היא ממשיכה לפרסם בפלטפורמה סודית במיוחד, ובו לאורך החודשים אפריל-מאי היא סקרה את תלאות המצעד מול הבירה, ובאופן זדוני גם פימפמה כמה חשוב למי שחושבת שלפעמים צריך לעשות דברים חשובים להופיע, לצעוד ולהשפיע.
גורם שני וחשוב הוא בחור צעיר עימו היו לי מספר מפגשים במסגרת אחת מעבודותי. בעקבותיו פגשתי לראשונה טרנסקסואלים (MTF, FTM), הכרתי את אחד הנדקרים מהמצעד ההוא, שוחחתי עם אם גאה לבן הומו ועוד כל מיני.
גורם שלישי הוא האמונה הבלתי מעורערת שלי בעשייה, בייחוד כשהיא מלווה בכיף - והיי, הומואים זה כיף, אירוויזיון ונצנצים וכאלו.

אבל משהו השנה היה אחרת. השנה, לראשונה, הרגשתי שאני נמצאת במצעד הזה לא כתומכת-מהצד או כסטרייטית אוהדת. השנה הרגשתי שזה במובן מסוים גם המצעד שלי. לראשונה, הגעתי למצעד עם חברות שגם הן מרגישות שהמצעד קשור אליהן באופן אישי (והן לא סטרייטיות-תומכות, עד כמה שמקומן של אלה חשוב ביותר). בתל אביב צעדתי עם הגבירה-הו וידיד שלה, בירושלים היו שם גם נ' ונילי, זיזו ובח"ל ועוד כל מיני פנים שהכרתי משהותי בת השמונה שנים בבירה.

מצעד הגאווה הוא שלי, ושל כל אחד, כיוון שמדובר בהפגנה למען זכויות אדם. כמו בשיר הידוע, אחרי שיקחו את ההומואים, הכושים, הקומוניסטים והיהודים - יבואו לקחת גם אותי, ולא יהיה מי שידבר. זכויות אדם כמו הזכות להביא ילדים לעולם, לגדל אותם, להינשא, לקבל משכנתא, לרשת, לא לחיות בפחד, לקבל יחס הוגן מהרשויות ועוד ועוד.

ההעדפות המיניות הבדסמיות שלי שמות אותי במקום מעניין של בחירה. בניגוד לקהילת הלהט"ב, אני יכולה לממש את המיניות שלי גם בלי שאף אחד ידע. מה זה עניינו של מישהו, איפה אני מבלה ומה אני ובן-זוגי עושים בלילה במיטה? אם נרצה, נביא ילדים לעולם, ולא נזדקק לתהליכי הכרה מיוחדים. אם נרצה נינשא ונתחייב על משכנתא לבנק בכל הממסדים המסורתיים והתהליך יהיה פשוט. ההעדפה האישית שלי לשוטים ועקרבים לעולם לא תהיה עניינו של שום פקיד, לפחות לא מכורח תפקידו.
ומצד שני, כבר תקופה מסוימת שאני מרגישה צורך לספר לחברים שקרובים אלי, לצא מהארון באיזשהוא אופן. לא כי כל כך דחוף לי לספר להם על האופן בו אנחנו מזדיינים; אלא כי אני מרגישה שהצדדים הסאדיסטיים שלי, המשיכה שלי לכאב - שהם פן באישיות שלי, חלק מהזהות שלי, ולא רק חלק מהמיניות שלי. אני נמצאת במקום של בחירה, כי אני לא חייבת לשתף. אני יכולה לבחור לעולם לא לתת ביטוי לחלק הזה של אישיותי מול אנשים מסויימים. אני יכולה אפילו לבחור לא להתעסק בזה בכלל, גם לא מול עצמי.

אני מרגישה שאנשי קהילת הלהט"ב, אלו מהם שבוחרים לממש את החלק הזה באישיותם ובמיניותם, נאלצים להתמודד עם שאלות מורכבות הנוגעות לזהות שלהם, לפרק אותה ולבנות אותה מחדש ולהתייחס אליה. אין להם ברירה אלא להתמודד עם שאלות כמו "האם אני לסבית או דו-מינית?" "עם מי אני רוצה לחיות בזוגיות, אם בכלל?" "מה הצדדים הגבריים שלי אומרים עלי?" כמי שנמצאת בזוגיות סטרייטית, הטרוסקסואלית ומונוגמית, כלומר, זוגיות הנראית סטנדרטית לגמרי כלפי חוץ, יש לי את כל התנאים להתעלם לחלוטין מהשאלות הללו.

אבל החשיפה לקהילה הלהט"בית, שהחלה אצלי במצעדי הגאווה, חשפה אותי גם לעיסוק בשאלות הללו, ומצאתי את העיסוק הזה מעניין. מצאתי ששאלת הזהות המינית נוגעת גם לי. מצאתי שבכתבים הנכנסים תחת הקטגוריה "תיאוריה קווירית" יש הרבה דברים שנוגעים גם אלי, באופן אישי, אפילו שלא זיהיתי את עצמי באופן חד משמעי עם הקהילה הזו. תקופה ארוכה ראיתי בעצמי תומכת אוהדת מן הצד. לא סתם התעורר בי "עניין משונה" ב"כל מיני דברים שקשורים להומואים". במקום בתוכי הרגשתי שמדובר בשאלה שהיא מעבר להעדפה מינית, מעבר לשאלה "עם מי אני מזדיינת". סוגיית הזהות היא כן דבר שהעסיק אותי, וכמו שבנעורי נפתחו לפני כאופציות הבודהיזם, תורות דתיות ורוקנ'רול, הרי שבבגרותי נחשפתי גם לעולם המחשבה שבו אין מתעלמים עוד מהמקום של המין ושל המיניות במה שהופך אותי לאדם.

מכאן אני מרגישה שאני חבה חוב של תודה לקהילת הלהט"ב. התודה היא על כך ש"הם" "אילצו" אותי להתבונן בהם, דרך מצעדי הגאווה. כשמצעד הגאווה עובר בעיר, אני נאלצת להסתכל, וגם אם אני לא רוצה, חלקים מסוימים בתוכי נאלצים להתמודד עם השאלות המורכבות שעולות מעצם הימצאותו של אחר מולי, איתי. אני שמחה על כך. אני מרגישה שנפתחו בפני יותר אפשרויות להיות. עוד אופציות של הגדרות, עוד וריאציות של מי-אני. נפתחה בפני אפשרות לתת שם לעצמי שאינו מקובע כמו "סטרייטית מונוגמית", אלא שם דינמי. פגשתי מודלים חדשים של נשים, של גברים, של נשיות וגבריות ושל הטווח. זה מאתגר לי את המחשבה ומרגיע לי את הנפש בו-זמנית. ולא הייתי נפגשת בכל אלה אלמלא אנשים בקהילה הקווירית היו מתעקשים להיות בחוץ ומאפשרים לי להסתכל. אז על כך, תודה.