פעם הייתי בליינית. זו היתה תקופה שבה היה קל לעשות את זה: רק השתחררתי מהצבא, עבדתי במשמרות, נהגתי באוטו של ההורים והייתי מידה אחת פחות בחצאית. את נעלי ה-ב' שגנבתי ממחנה 80 צבעתי במשחת נעליים בצבע כסף (יש דבר כזה), ידעתי להשתמש באייליינר ועשיתי יותר משדיברתי. בארון בחדר שלי בבית של ההורים עדיין שמורה מיני שחורה עשויה סאטן עם תגית של "אריסטו שמט" בצד.
המקום שהכי אהבתי היה ה"דינמו-דבש" (שמרוב שהוא נעלם אין אפילו לינק נוסטלגי לתת אליו). אהבתי, כי לא היתה שם סלקציה. האידיאלוגיה שלהם היתה שהמוזיקה עושה את הסלקציה, וזה היה נכון. פעם הגעתי והיה מחורבן. יצאתי החוצה ובדלת שאלו אותי מה קרה. אמרתי שאני לא נהנית והם נתנו לי את הכסף שלי! בלי שביקשתי. מצד שני, אולי בגלל זה בסוף הם סגרו. המוזיקה עשתה את הסלקציה, ואני לא הבנתי במוזיקה שם כלום (באופן כללי במוזיקה אני לא "מבינה"). שנים אחר כך הסתבר לי שמה שהיה בשבילי יציאה של יום שישי בערב (גם כן בליינית: יצאתי רק ביום שישי, כי למחרת לא צריך לעבוד. גם היום זה די ככה, רק מינוס היציאות של יום שישי) - מה שהיה בשבילי עוד בילוי במועדון, היה למעשה טובי הדי.ג'ייז מהעולם, בהופעות חד-פעמיות. פלא שכל כך נהניתי?
חודשים עברו ואחר כך שנים, עבדתי לירושלים ולאוניברסיטה והחברים שאיתם ביליתי נסעו לכל מיני חוצלארצים ואני נתקעתי עם מסיבות הסטודנטים המעאפניות של ה"קמפוס" ועם ערבי הגייז ב"לילה" בירושלים. העבודות שבחרתי הלכו והחמירו ובסוף נהייתי רצינית. עכשיו אני בת שלושים ואחת (כמעט) כמו גבר בלי ויאגרה: רצון תיאורטי, בפועל אין לי כוח. והחצאית ההיא מאריסטו-שמט עולה עלי, אבל נראית זוועה.
כל זה כי היום שוטטתי באתר השרת העיוור ופתאום החלטתי, I don't know what possesed me, לחפש את צירוף המילים Drum N' Base. לינק גילגל ללינק, לפי האתר הדברים הכי מעניינים שנעשו בתחום לאחרונה היו ב-2005, נפלתי על לינק למייספייס של "התפוחים", ועכשיו אני שומעת את זה ברקע ומרגישה שהגעתי הביתה.
יש משהו במוזיקה שמתאימה, מוזיקה שאוהבים - גם כשזה משהו חדש לגמרי, שמעולם לא שמעתי, אם זה מתאים לי, זה הופך שלי תוך עשר שניות. ככה היה בפעם הראשונה ששמעתי את לד זפלין, ישר הרגשתי שהם מנגנים מתוך הלב שלי, ידעתי שאני אוהב את זה לנצח ואת כל מה שדומה לזה בדרייב, בחיבור - בלי יותר מדי מילים על גיטרות ועיבודים, בהם אני לא מבינה כלום.
האמת שמה שאני מתגעגעת אליו זה לא ללבוש חצאיות ממש קצרות (מי עוצר אותי?) או ליפול למיטה מסריחה מסיגריות בחמש לפנות בוקר; מה שאני מתגעגעת אליו זה לאבד את עצמי לתוך המוזיקה. להיות בקהל של אנשים קופצים ולרקוד בלי להרגיש. להרגיש את הדי.ג'יי מרים אותי, איך הערב נמשך ונמשך ואין מצב שאני מתיישבת בכלל, שהכל בי זז ורוקד, שאני כולי תופים ובסים. הפעם האחרונה שזה ממש היה לי היתה בהופעה של Coldcut . הם היו בארץ, המדהימים האלה, ואני ראיתי את הבמה עם מסכי הוידאו, הבמה שבמקום כלי נגינה היו עליה שלושה לפטופים, וגמרתי מרוב עונג, ורקדתי מלשכוח. הפלאסק של ידידי ג' עדיין נמצא מאז בבגאז' של המכונית שלי, לא נראה לי שאחזיר לו אותו.
בנו לימיט בשישי היה מאכזב - הסריח מסיגריות בטירוף, היה מלא ונילים וצפוף בלי מקום לרקוד בכלל. התקלוט היה סבבה, סוף סוף לא היה איטי מדי מכדי לרקוד (רק שלא היה מקום), אבל שושו תפסה אותי במבט בוהה ועלתה עלי: "זה ממש לא המוזיקה שלך, נכון?" "לא, ואני ממש סובלת", עניתי לה. אז מה אם נולדתי ב-77 (הי, בקרוב יש לי יום הולדת, הכינו את פנקסי ההמחאות), זה אומר שנגזר עלי לחיות עם נוסטלגיה של העשור עם המוזיקה הכי איומה בהיסטוריה? אני התבגרתי בניינטיז, ואני משפשפת רחבות עם בס-תופים.
בקיצ, מי מוצאת לי מסיבה וגם באה איתי?
לפני 15 שנים. 19 באוגוסט 2008 בשעה 20:16
