כמות לא רגילה של קפה ששתיתי היום משאירה אותי ערה גם עכשיו, חרף היום הארוך שהיה והיום הארוך שיהיה.
אני מנצלת את העובדה שכולם במסיבה ו(כרגיל) רק אני לא כדי לכתוב. נאמר, "כתיבה חפשית", חפשית מהאובססיה לרפרש את המסך של "כמה צפו בי?" ולחכות לתגובות.
אולי הגיע הזמן לשוב ולכתוב כאן על בדסמ ועל מחשבות שיש לי בקשר לעניין הזה.
האמת היא שאני פחות מתעסקת במחשבות על העניין הזה מבעבר, וגם בעבר לא ממש התעסקתי בזה. למעשה ובאופן מפתיע זה אחד התחומים בחיי בהם אני כמעט נטולת-תסביכים. זה תמיד נראה לי בסדר, נורמטיבי אפילו, להתעניין בלקשור ולשעבד. חילופי זוגות (בהסכמה) וחילופי מגדר ונטיה מינית נראו לי תמיד דבר מאוד נורמלי. הייתי צריכה להתבגר/להזדקן כדי להבין שיש על הדברים הטבעיים הללו סטיגמות, שהם כרוכים בקשיים חברתיים, ושעלי לברך על היותי (באופן כללי) סטרייטית ומונוגמית ועל כך שלא אאלץ להתעמת עם רשויות-החוק במדינה כדי לממש את הצרכים הרגשיים שלי. ארבע שנים של קריאה יומית בכלוב חשפו אותי לדי הרבה תכנים פאתטים, אבל גם להרבה תכנים מעוררי מחשבה. למשל פעם, אחרי עיון בפרופיל של דנדיליון, חלמתי שאני נוסעת על כביש מהיר רחב במיוחד, ומולי שלט פרסומת ענקי מואר ועליו פרושה בענק המילה "פוליאמורי". למחרת בבוקר רדפו זה את זה אתרי אינטרנט רבים, ואני עדיין מגלגלת את המילה בראשי. יודעת שזה לא אני, אבל מסוקרנת לגבי האפשרות לחיות ככה. שמחה לגלות שיש כל מיני אפשרויות לחיות.
שמחה לגלות שזה לא חייב להיות אני, הוא, שני ילדים וכלב (וחתול), לעבור מתישהוא מהעיר לפרוור "בגלל החינוך", לשלם משכנתא ולחלום על גינה.
אין לי שום כוונה להחזיק בגינה. מי יגנן אותה? לא מספיק הכסף למגרש, צריך גם כסף לגנן קבוע. וכשאני רואה דירות גדולות מדי, או בתים שלהם יותר מקומה אחת, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שאני לא מתכוונת לנקות את כל זה, ולגור ככה צריך לבוא יד-ביד עם תקציב לעוזרת. רצוי פעמיים בשבוע.
האמת שאני יכולה לחיות טוב מאוד עם נוכחותם של משרתים. באופן רשמי אני סוציאליסטית ולכן מובטחות להם זכויות והטבות ובונוס בחגים ומעסיקה חייכנית ורגישה (אני!). באופן לא-רשמי אני נסיכה, ומבשמת את השירותים שלי בניחוחות של בשמים יוקרתיים אמיתיים. שהיתי תקופה מסוימת בחו"ל במדינה אירופאית סגרירית-עד-מושלגת. היה לי נהג פרטי ובסופי-שבוע גם מאבטח ומהר מאוד התרגלתי לנימוס הישן שאפילו בני-הנוער שם עוד שימרו, ולכך שפתחו לי דלתות, סגרו לי דלתות, החזיקו לי את המעיל, נתנו לי יד כשיצאתי מהאוטו, הגישו לי מימין ופינו משמאל (או להפך, אני כבר לא זוכרת). כשחזרתי לארץ עברתי 50 מעלות בטיסה של חמש שעות - ממינוס עשרים לשלושים המהבילות של הנתב"ג, ולא הבנתי למה אני נאלצת לעמוד להחתמת הדרכון יחד עם כולם.
הדבר הכי משמעותי שאני מבינה על בדסמ ועלי, בינתיים, הוא שמשחקים לא מעניינים אותי.
די בקלות אני יכולה לארגן שיהיו לי "משרתים". האל יודעת שפנו אלי כבר כמה עבדי ניקיון ומשרתי הסעות. כנ"ל לגבי מעסי-רגליים מומחים, מלקקי חור-תחת, מכבסי תחתונים. וכל זה "ללא תמורה". אבל עצם העובדה שאדם מציע את עצמו לשירות כזה מבלי שהוא מכיר אותי, הופכת את זה למשחק-בהסכמה. בואי נשחק רגע באדונית ומשרת, את תתעלמי ממני ואני אשרת אותך ואהנה מההשפלה. או גרוע מזה, את תתייחסי אלי (איזה שעמום!), תשפילי אותי ואני אהנה מזה. כלומר, הצרכים של המציע הם העניין פה, לא שלי. וזה בכלל לא מעניין אותי: המשחק הזה. לא מעניין אותי בדסמ במשחק. אין לי עניין להסכים לשלוט על מישהו שרוצה להישלט. אין לי עניין להישלט בפרק-זמן מוגבל, מוסדר מראש, שסופו (האורגזמה) ידוע. בעיני זה משעמם.
כשאני נסחפת להישלט, באותו רגע זה אינסופי. אני באמת רוצה לעשות כל מה שהוא אומר לי, באמת לא אכפת לי מעצמי, זה באמת קודם כל הוא. כשולטת, אני רוצה ממנו לא פחות. אני רוצה שהוא יעסה את רגליי כי זה מה שאני רוצה. לא מעניין אותי אם הוא נהנה מזה או לא. אם זה הפטיש שלו - סבבה לו, הרוויח. אבל אני אדרוש את זה גם אם זה ממש לא. אם זה משחק, הוא לא יסכים, הוא יתבאס. אם זה משחק, זה לא מעניין אותי. הטריפ של השליטה יכול להיות רק אמיתי.
זה מאוד מאוד קל, לפלרטט בדסמית. יש כל מיני קודים והרמות-גבה שאפשר לעשות כדי לצבוע את העולם המשמים הזה בקצת שחור-אדמדם. אבל זה סתם. זה משחק. זה כמו ללבוש מחוכים גות'יים בגיל 16, כשבתוך תוכך את קודם כל מדריכה בצופים וברור לך שתשכבי בפעם הראשונה רק עם מי שאת אוהבת באמת (אגב, זה לא קרה). הפלרטוט מסביב - הוא בכלל לא רלוונטי. זה סתם משחק. כיף לשחק אותו, בעיני הוא יותר מעניין ממה שנהוג לקרוא לו "מימוש" של תהליך הפלרטוט - הסשן, אבל לא יותר מזה.
כשאני רוצה בדסמ - אני רוצה את הדבר האמיתי. את מה שיאתגר את התחושות שלי, את מה שיאפשר לי להרגיש משהו חדש. בדסמ כמו ציפורניים ארוכות מהרגיל, שמאפשרות חתכים יותר עמוקים בנשמה.
לפני 15 שנים. 20 בנובמבר 2008 בשעה 23:03
